אחת הסצנות הזכורות ביותר ב"האגם המריר", סרטו התיעודי של אדם קרטיס בשנת 2015 ששודר ב-BBC על בריטניה, אמריקה ורוסיה ועל התערבותן הנחרצת באפגניסטן, הוא כאשר היסטוריונית אמנות בריטית מנסה להסביר את "מזרקת מרסל דושאן" משנת 1917 לכיתה של נשים אפגניות. היא מספרת להם שדושאן חידש את המשתנה כביטוי לחופש פוליטי. הקהל שלה נראה לגמרי לא מאמין. לאחר מכן כשהמצלמה מתמקדת במרצה, היא נראה כאילו גם כלא מאמינה למה שהיא אומרת.
ניסיונותיה של הדמוקרטיה הליברלית לעצב את אפגניסטן בדמותה שלה הסתיימו בכישלון משפיל, והביאו את השליטה לטליבאן. זו תבוסה המגדירה עידן. הניו יורקר תוהה האם הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן מסמנת את "סופה של האימפריה האמריקאית", ומתייחס לסחרור הכללי לגבי הירידה הרחבה יותר של הדמוקרטיה הליברלית עצמה. על פי האקונומיסט, קצת יותר מ-8% מאוכלוסיית העולם חיה כיום בדמוקרטיה מתפקדת באופן מלא. סביר שהמספר הזה יקטן, כפי שאמר הפילוסוף המרקסיסטי האיטלקי אנטוניו גראמשי, שמת בכלא הפשיסטי בשנת 1937: "המשבר מורכב דווקא מכך שהישן גוסס והחדש אינו יכול להיוולד; באינטרגנום זה מופיעים מגוון רב של סימפטומים חולניים".
באינטרגנום הנוכחי מדברים יותר ויותר על פוליטיקה "פוסט-ליברלית". בימין הפוליטי, הדבר מתבטא בכוחות שהסמכותיות שלהם יכולה לדמות, בדרגות מתוחכמות, חתרניות, לגרסאות "לייט" של מה שקרה בגרמניה ובאיטליה בשנות השלושים, אפילו בתוך הדמוקרטיות הליברליות עצמן.
בינתיים השמאל, למרות הניצחון של הדמוקרטים בבחירות בארה"ב 2020, מתקשה למצוא אלטרנטיבות לבחירה.
"הפשיזם של היום כבר לא צריך היטלר, מיין קאמפף, או חיל סדיר של לוחמי סער", אומר הפרשן הבריטי פול מייסון במאמר דעה שפורסם לאחרונה ב- inews.co.uk. "במקום זאת יש להם את פייסבוק, ערוצי המשחקים Steam ו-Discord, שירות ההודעות בטלגרם והאלגוריתמים שדוחפים תוכן וידיאו ימני קיצוני למסכים של אנשים שגוגל סבור שייהנו ממנו".
חתיכת שטות ללא רוח
עובדה אחת לא נוחה בעניין זה היא שהאמונות הליברליות העומדות בבסיס עולם האמנות הבינלאומי של היום משותפות רק למיעוט זעיר מהאוכלוסייה העולמית. עם זאת ממסד האמנות של המערב ממשיך לתייג כל דבר כ"רע", אם הוא אינו תואם לעמדותיה בצורה אורתודוקסית.
הפיסול הציבורי נותר שדה הקרב העיקרי במלחמת התרבות של האמנות. פסל מהמאה ה-19 של סוחר עבדים יכול להיזרק בשמחה לתוך נמל בריסטול, אך המערב מתעב את השמדת פסלי בודהה הקדומים ע"י הטליבאן.
"הרעיון הזה של חפצי אמנות אסתטיים הנכנסים למוזיאונים או לגלריות או לבתים פרטיים הוא תופעה מערבית מיוחדת מאוד שיוצאה לשאר העולם, מתוך מחשבה שיש אוטופיה, עולם אמנות גלובלי",
אומר פרופסור לאמנות, ג'ייקוב וומברג, באוניברסיטת ארהוס בדנמרק. "אבל זה עדיין מוגדר מאוד על פי קריטריונים מערביים", מוסיף וומברג, העורך המשותף של אוסף החיבורים "2010, אמנות טוטליטרית ומודרניות". האוסף מאתגר את הרעיונות שאמנות טוטליטרית איכשהו איננה אמנות "אמיתית" ומוגבלת אך ורק למשטרים חשודים מבחינה פוליטית.
גאון הניצחון (1940) מאת הפסל הנאצי אדולף וומר.
צילום: Süddeutsche Zeitung/Alamy Stock Photo
הפסל של הריאליסט הפופוליסטי איאן ראנק-ברודלי של הנסיכה דיאנה, למשל, שיכול להיות מוצג בבית באותה מידה כמו בקניון או באחת התערוכות הגדולות של היטלר לאמנות גרמנית, הוגדר על ידי מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס מהגרדיאן כ"שטות חסרת רוח וחסרת אופי". ג'ונס התנפל גם על פסלו של דמיאן הירסט, חרב (Verity) (2012) באילפרקומבה, דבון, כמשהו שמזכיר חלום של דיקטטור מטורף, וערך השוואה עם הפסל הסובייטי העצום "ארץ האם קוראת" המנציחה את מותו של קרב סטלינגרד. יש גם קווי דמיון מצמררים עם "גאון הניצחון", חרב מונומנטלית משנת 1940-עשויה ארד מאת הפסל הנאצי אדולף וומר.
אלברט ספיר, האדריכל של היטלר, הזכיר ביומניו כי הפיהרר היה "אובססיבי לג'ינטיזם" (gigantism) וקיימת "זהות מוזרה" בכל רעיונותיו האדריכליים. ג'יגנטיזם טוטליטרי בהחלט מאפיין את עיצוב בניין הפרלמנט החדש של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בדלהי, כמו גם את הארמון הקיטש-קלאסי של ולדימיר פוטין המשקיף על הים השחור, נושא הסרט תיעודי האמיץ של מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני.
אך האם אין גם דמיון טוטליטרי למגדלי העיפרון של מנהטן, ולעשרות גושי הדירות היוקרתיים שמגדירים מחדש את קו הרקיע של לונדון? "הם לא טוטליטריים, אלא אם כן אתה רואה בהון העולמי טוטאלי. הם אפילו לא מכוערים", אומר סטיבן ביילי, לשעבר מנהל מוזיאון העיצוב של לונדון, על גושי הדירות הענקיים שצצים ברחבי העולם. "הם בנאליים לחלוטין. הם הביטוי הבנוי של חשבון רווח והפסד", מוסיף ביילי. אבל האם הבנאליות, הנורמליזציה של האיום לא היו בדיוק הדברים, שאפיינו את הפשיזם הנאצי? שואלת חנה ארנדט.
בנג'מין מרטין, פרופסור חבר במחלקה להיסטוריה של המדע והרעיונות באוניברסיטת אופסלה בשבדיה, מגדיר את הפשיזם כאידיאולוגיה פוליטית ייחודית שנפרסת על ידי מדינות לאום דיכאוניות, מילת גסה שאסור ליישם באופן על מגמות תרבותיות עכשוויות.
"עוד ברגע הפשיסטי של המאה ה-20, ההון נזקק לפשיסטים להשתלט על המדינה, לא מעט כדי לדכא את העבודה המאורגנת"
אומר מרטין. "גוגל לא צריכה דיקטטור. כיום ההון מקבל את מה שהוא צריך מהמערכת הפוליטית, והוא יקבל את מה שהוא צריך מהמערכת התרבותית". ומערכת זו, לפחות מבחינת האמנות העכשווית, מספקת את סוג התשואה שההון מחפש למרות, או אפילו בגלל, המגיפה.
פרויקט המטבעות של דמיאן הירסט של 10,000 NFT גייס עד כה כ-20 מיליון דולר עבור האמן ותומכו. אולי אינך רוצה להיות הבעלים של יריד אמנות בינלאומי כרגע, אך המכירות הפומביות הכוללות חזרו לרמות שלפני ה-covid והמחירים ליצירות של ציירים נחשקים, עלו והניבו רווחים אדירים עבור מוכרים שקנו מוקדם מגלריות.
התערוכה הנוכחית Mixing It Up: Painting Today בגלריית הייוורד בלונדון מציגה ציורים של 31 אמנים מבריטניה ממגוון רקעים, לאומים ודורות, כולל כמה מועדפים למכירה. זה עשוי להיראות כאנטיתזה התרבותית של תערוכת אמנות גרמנית גדולה משנות ה-40 או מופע "אמנות פוליטית" ימנית חצופה, שנועדו כיום נוצות במרכז טירת אוז'דובסקי לאמנות עכשווית בוורשה. אבל כולם מייצגים מערכות ורגעים תרבותיים מובחנים.
טקסט ההיכרות לתערוכת הייוורד, שאצר מנהל הגלריה ראלף רוגוף, אומר שהציורים הנבחרים הם "הרפתקניים מבחינה רעיונית", ומבטלים את "דרכי הראייה והחשיבה הטבועים" בנו. "החתרנות היא חבורה מסורתית של ממסד האמנות הליברלית, המשתרעת בחזרה לדושאן ומחוצה לו. טלטול האמנות האוונגרדית איכשהו הופך אותנו לחופשיים יותר. אולם כל הרעיון של חופש, שלא לדבר על חופש אמנותי, הפך לבעייתי יותר בדמוקרטיות ככל שהון וטכנולוגיה מחמירים את אחיזתם בחיי היומיום שלנו, ומלחמות תרבות גורמות לנו להיות יותר סובלניים, לא משנה באיזה תעלה אנו נמצאים. אלה הם הכוחות שכעת חתרנים ומכתיבים, אמנות פוסט ליברלית של גוגל. כרגע זה לא קיים. אולי הגיע הזמן ששמונה האחוזים יפתחו את הראש לטלטול יצירתי מסוג זה, תהא אשר תהיה".