הכירו את הציירים הבריטים הצעירים והחמים בני 20 ו-30 שעבודתם מעטרת את הדוכנים של Frieze לונדון, את קירות גלריית הייוורד ובין אם הם אוהבים את זה ובין אם לאו, מוכרים בסכומים של שש ושבע ספרות במכירה פומבית.
בשוק האספנים של משקיעים כיום, הצלחה יכולה להיות חרב פיפיות. כיצד גלריה מגנה על צייר צעיר מפני ספקולנטים? ואיך אותו צייר מתמודד עם הלחץ כאשר עבודתו הופכת לפתע למצרך שאין לו שליטה עליו?
קחו למשל לדוגמה את מכירת הערב של סותבי'ס לאמנות עכשווית ביום חמישי בערב, שם "אני אקח את מה שהיא לקחה" (2020) מאת פלורה יוכנוביץ '(ילידת 1990) - קנבס בהשראת רוקוקו שנרכשה בשנה שעברה מגלריית פאראפין תמורת סכום שיא של 2.3 מיליון ליש"ט. זה בהשוואה להערכה לפני המכירה של 60,000-80,000 ליש"ט ולמחירים באלפים נמוכים מלפני כמה שנים.
"כמות האמנים הצעירים שיוצאים לשוק והמהירות שבה הם עברו ממחירי עלייה למחירים מבוססים מאוד, זה משהו שכולנו צריכים להסתכל עליו במידה מסוימת של זהירות", אומרת יועצת האמנות בלונדון, בונה מונטגו. "זה לא מוריד מהחשיבות של כמה מאותם אמנים, ואולי במלוא הזמן שמגיע להם להיות בנקודות המחיר האלה, אבל המהירות שבה זה קורה מדאיגה".
ביום שישי בלילה, בפיליפס בלונדון, נמכר Myths of Pleasure (2017), שנעשה על ידי ג'אדה פדוג'וטימי (ילידת 1993) בשנה בה סיימה את לימודיה בקולג' המלכותי לאמנות, תמורת סכום שיא של 1.1 מיליון ליש"ט. זה גבר על השיא הקודם של פאדוג'וטימי בסך 825,700 ליש"ט, שנקבע רק בלילה הקודם אצל סותבי'ס, עבור "הבית היחפני" (2017).
לפני פחות מחמש שנים נמכרו עבודותיה של פאדוג'וטימי בין 6,000 ל-10,000 ליש"ט. אפילו השבוע, ב- Frieze לונדון, גלריית פיפי הולדסוורת' מכרה ציור גדול של האמנית תמורת 100,000 ל-130,000 ליש"ט – סכום הממחיש את הפער בין המחירים הראשוניים (גלריה) למחירים משניים (מכירה פומבית) כאשר הביקוש עולה על ההיצע.
לדברי פרדי רדפורד מפיפי הולדסוורת', רשימת ההמתנה לעבודתה של פדוג'וטימי היא "במאות הגבוהות". על מכירות הפומביות השבוע אומר רדפורד: "קשה לאמנים כשהם רואים שכל הכסף הזה נוצר מיצירתם, אך עם זאת הם לא מקבלים מזה כלום, מלבד תמלוגים קטנים מאוד של אמנים. למרבה המזל, לג'אדה יש ראש על הכתפיים ויש לה ראייה לטווח ארוך".
מאז שההתעניינות ביצירתה של פדוג'וטימי טפחה, הגלריה "הייתה קפדנית" בבדיקת אספנים כדי להימנע מהיצירות שימכרו שוב במהירות, או "שיקפצו" במכירה פומבית. אבל במופע הראשון שלה עם הגלריה בשנת 2017, רדפורד מציינת: "היו כמה אספנים שהם מאוד נלהבים וצעירים, אבל אולי לא הכי מנוסים... הם לא יכולים בהכרח לדחות את סכום הכסף שהובטח על ידי מכירת יצירה מחדש במכירה פומבית".
פדוג'וטימי תקיים תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה במכון לאמנות עכשווית, במיאמי בסוף נובמבר, ואחריה תערוכת בריטניה בהפוורת ווייקפילד באפריל הקרוב. עבודותיה כבר מופיעות בסקר הנוכחי של גלריית הייוורד בקרב ציירים מבריטניה, Mixing It Up: Painting Today ו-Fadojutimi והיא נמנית עם 11 אמנים בתערוכה ההיא שיש להם גם עבודות ב Frieze-לונדון השבוע. למציגים אחרים של הייוורד יש מופעי יחיד ברחבי העיר, כגון קודנזנאי-ויולט הוואמי (ילידת 1993) בגלריה ויקטוריה מירו.
רבים מהציירים הללו הם מתחת לגיל 30 וחוו עליות קריירה מסחררות - עם או בלי עזרת הבחירה של הייוורד. ראלף רוגוף, מנהל גלריית הייוורד ואוצר התערוכה, דוחה כל טענה כי בחירת האמנים שלו הושפעה מהצלחתם המסחרית, או ששילובו של צייר במופע עשוי להעלות את מחיריו. "אין לי אינטרס להתעדכן בכל מה ששוק האמנות עושה - זה לא רלוונטי למה שאנחנו מנסים לעשות מבחינת הצעת החוויות הציבוריות של אמנות מרתקת ומעוררת השראה", הוא אומר.
ב-Frieze לונדון, לאיסי ווד (ילידת 1993), ציירת נוספת בהייוורד, יש דוכן סולו עם קרלוס/אישיקאווה של יצירות חדשות שנעשו במהלך הסגר (יש לה גם מופע יחיד בגלריה של קרלוס/אישיקווה במזרח לונדון, עד ה-20 בנובמבר ). אבל הגלריה סירבה לחשוף מכירות או מחירים ביריד, ותיארה את השוק של ווד "כל כך רגיש". ביום שישי נמכרה עבודתה "חצילים / פנים המכוניות" שלה משמן על קטיפה משנת 2019 תמורת סכום שיא של 327,600 ליש"ט בפיליפס.
ווד מציעה בספרה "אבל מי סופר" פרשנות צורבת על המזימות של שוק האמנות. היא כותבת: "כל הזמן אומרים לי שהימים שבהם אמן מתעלם מהתפוקה שלו כמצרך שניתן להרוויח ממנו, חלפו מזמן: אמנית צריכה להכיר את המחירים שלה בשלושה מטבעות לפחות, לשמור על אחיזה הדוקה ברעיונות של ערך ומחסור, והשקעה ומיתוג לטווח ארוך. היא צריכה ללמוד את המשחק, במידה שהיא גם שחקנית וגם חיילת". ווד מספרת כיצד אספנים נואשים ניסו להשיג את עבודתה על ידי "הבאת אוצרים נרגשים על ציור, או שאיימו עלי באבדון באמצעות הודעת טקסט, או שניסו להרעיל אותי נגד שותפיי, או לצעוק עלי לפחות ב-12 הודעות קוליות, או לבקש ממני תמונות עירום תוך הבטחה לי שהכול עסקים".
לשכוח את ההייפ
כמה מציוריה של לואיז ג'ובאנלי (נולדה גם בשנת 1993) תושבת מנצ'סטר, נמצאים ב"מיקסינג אפ", וגלריית גרים מציגה שתי עבודות כאלה ב- Frieze לונדון. שניהם נמכרו - "פלאזה" (2021, במחיר מבוקש של 40,000 $) הגיע ל"מוסד בריטי גדול, באמצעות תרומת לקוחות", לדברי יורג גרים, בעל הגלריה, ואילו השני, Auto-da-fé (2021, 8,500 $), היא מתנה מובטחת למוזיאון בניו יורק.
בהתייחסו ל-frieze לונדון, ג'ובאנלי אומר שהעניין העז בעבודתה הוא "מרגש" ו"קצת מדהים". אבל באולפן אמר, "קל לשכוח את ההייפ כשאתה נהנה לעשות את הציורים". מספר גלריות אחרות פנו אל ג'ובאנלי מאז שנפתחה התערוכה של הייוורד, אך היא אומרת: "אנחנו פשוט מתמודדים עם אלה כשהם מגיעים".
שלא כמו חלק מעמיתיה, ציוריה של ג'ובאנלי עדיין לא הופיעו במכירה פומבית. "זה יכול לקרות, אבל תמיד התייחסנו אל העבודה בזהירות רבה", אומר גרים. "אבל תמיד יש את האפשרות הזו, אולי עם עבודות שנמכרות מהסטודיו, אולי כשהאמן הוא סטודנט". הוא מוסיף: "עבור האמן, עדיף לא לשים לב למכירות פומביות, כי זה יכול להלחיץ מאוד".
ומה אוצרי המוזיאונים חושבים על טירוף השוק סביב אמנים צעירים? אוצר אחד מבריטניה, שרוצה להישאר בעילום שם, אומר: "אני תמיד חשדן במיוחד כשאני שומע לראשונה על צייר דרך אספן ולא באמצעות אוצר או אמן. אני תוהה אם נדבר על כמה מהאמנים האלה בעוד כמה שנים מהיום".
אלסיו אנטוניולי, מנהל Gasworks, חלל ללא מטרות רווח בלונדון, מציין כי הצלחה מסחרית מוקדמת לאמנים צעירים אינה בהכרח רעה. "סביר להניח שהדור הזה לא קיבל חינוך חינם, נאלץ לשלם שכר דירה עצום עבור מערכות סטנדרטיות, כמעט ולא יוכל לעלות על סולם הנכסים... כסף יכול לעזור מאוד", הוא אומר. אך הוא מזהיר כי אמנים זקוקים גם לזמן לשיקוף הרחק מה"לחץ הקיצוני", או ש"עולם האמנות יכול בסופו של דבר להיות המקום להצלחתם המהירה, אך גם לשחיקה המהירה שלהם".
אהרון סזר, מנהל קרן דלפינה, המציעה תוכניות מגורים לאמנים ולמתרגלים בתרבות, מזהיר מפני מכשול פוטנציאלי נוסף: "זה יכול להיות עניין כאשר צמיחתו והתפתחותו של אמן צעיר מונעים מהשוק לדרוש שוב ושוב סגנון עבודה מסוים", הוא אומר.
מוזיאונים עשויים גם להירתע מהמחירים של איסוף יצירות מוקדמות של אמנים של דור זה, "כי הם כבר נבלעו ע"י השוק". ובעוד שתרומות אספנים לא תסולא בפז בסיוע למוסדות לרכוש יצירות כאלה, שאחרת לא היו מרשות לעצמם, כפי שמוסיף סזאר, הנוהג הגובר של גלריות לעודד אספנים לרכוש שתי יצירות - אחת למוזיאון ואחת לעצמן - מציג "ניגודי אינטרסים", ואין לזלזל בכך.