אמצע שנות ה-90, כשכתבתי ספר על סצנת האמנות העכשווית של בריטניה עבור מוזיאון טייט, אוצר בגלריה פקפק בבחירה שלי באמן גרייסון פרי שלא היה מוכר אז. "למה את כוללת קדר?", שאל האוצר. "לא הזמנו ספר על מלאכה!".
איך הזמנים משתנים. כמה שנים מאוחר יותר זכה פרי בפרס טרנר וכיום קרמיקה נפוצה כמעט כמו קנבסים בגלריות ובירידי אמנות; זה בהחלט המקרה ברחבי בריטניה כרגע, שם אמנים מכל הדורות והרקעים מעלים מופעים כדי להכריז על כוחו של החימר.
בראשם הוא Theaster Gates, שעורך בימים אלה השתלטות קרמיקה בלונדון עם שלישיית תערוכות בגלריה Whitechapel, White Cube בחצר מייסון ובמחלקת הקרמיקה במוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A), כולן תחת כותרת המטרייה "השאלה על חימר".
חימר יופיע גם בוועדה הקרובה של גייטס ליצירת ביתן גלריית סרפנטין בשנה הבאה. "חימר עשה אותי והוא לנצח שורש העניין האמנותי שלי", אומר גייטס משיקגו, שהתחיל בקדרות כסטודנט באוניברסיטת "איווה סטייט" ולאחר מכן למד קרמיקה אצל קדרים מאסטרים ביפן.
האפרו-איקבנה של Theaster Gates (2019) משלבת כלי חרס עם מחצלות טטאמי יפניות
צילום: © Theo Christelis/White Cube; © Theaster Gates
ב-Whitechapel, גייטס משלב יצירה משלו שנעשתה במשך שני עשורים עם היסטוריה דחוסה וביקורתית של קרמיקה, מצנצנות אחסון של שושלת האן ועד לכלים של הקדרים מסוף המאה ה-20 ברנרד ליץ' ולוסי רי. כמו כן, נכללות דוגמאות פחות נעלות של הז'אנר, החל ממשטח של לבנים צנועות למגוון עגום של צנצנות טבק מתקופת העבדות, וקישוטים גזעניים קריקטוריים עדכניים יותר.
עבודתו של גייטס משלבת את עבודותיו המוקדמות ביותר ועד היצירות האחרונות בקנה מידה גדול אותן הוא מתאר כאפרו-מינגי, ובהן הוא ממזג אומנות יפנית מסורתית עם אסתטיקה ותרבות אפרו-אמריקאית.
קשר נוסף הוא סרט חדש שמציג את גייטס במפעל לבנים נטוש במונטנה, שזור בסולואים ווקאליים של האמן וקבוצתו המוזיקלית "הנזירים השחורים" יחד עם קטעי ארכיון שצולמו לאורך הקריירה שלו.
היצירה הנלווית לסרט הזה מוצגת ב-White Cube ומראה את גייטס שר שיר הלל מאולתר באותו מפעל לבנים, שם במעון סמוך הוא יצר את הכלים הרבים השולטים במופע הזה. הסירים הצנועים אך המעודנים הללו מקובצים בשורות על ארונות מעץ שבהם שוכנים עוד כלים קטנים.
בניגוד לתצוגה הביתית הזו יש גם את ציורי הלבנים של גייטס: לוחות קרמיקה לקירות שמתייחסים לחימר כקנבס ומטשטשים עוד יותר את הגבולות בין אמנות ואומנות.
קרמיקה הוצגה גם ב-Frieze London בחודש שעבר, באדיבות האמנית הבריטית הצעירה לינדזי מנדיק, שהאוסף שלה של תשעה אגרטלים גדולים, חתרניים וכהים עם מחושים של תמנון שמתפרצים באופן מרומז מתוכם, הוצגו על ידי גלריית קארל פרידמן.
"רציתי להיות בתוך החימר – העבודה עם חימר מקרקעת אותך בזמן המסוים הזה", אומרת מנדיק. היא נהנית במיוחד להשתעשע בחלוקה שבין אמנות למלאכה ולערער את הרעיונות של האובייקט הפונקציונלי. "קרמיקה נועדה להיות מושלמת, לא במצב של זרימה", היא אומרת.
יצירותיה כוללים גם אדניות עם קרניים ורגליים, זוג נעלי סטילטו מקרמיקה ועקרב חרסינה על רצועת יהלומים שניתן לראות ב-PROUDICK , בגלריה האנה בארי בלונדון, מופע שנעשה בשיתוף פעולה עם פאלומה פרודפוט. כאן חימר ממלא תפקיד מרכזי בחקר הפנטזיות הליבידינליות של בני נוער ומסעות של גילוי עצמי.
צנועים יותר באסוציאציות הפרובוקטיביות שלהם הם העציצים הייחודיים, בעלי הבטן המלאה של מגדלן אודונדו, ילידת ניירובי, שבסיסה בסארי, המציגה כעת את הכלים שלה לצד יצירות מאוספי מוזיאונים שונים בבריטניה במוזיאון פיצוויליאם בקיימברידג'.
בדרך כלל בהשראת מסעותיה הנרחבים ומחקריה על מסורת מלאכת יד, העבודות נוצרו בעמל רב ע"י סלילים ונצרים המדמים גושים בעוד שהמשטחים שלהן נשרפים שוב ושוב כדי להשיג מרקם עשיר ומלוטש.
אודונדו, שעשתה כל כך הרבה כדי לשחוק את הגבולות בין אמנות למלאכה, נמצאת חזק במחנה האמנות מאז תערוכות הסיור הגדולות שלה בהפוורת' ווייקפילד ובמרכז סיינסברי בשנת 2019.
היא גם כלולה באחת התערוכות שמצפים לה ביותר של בשנה הבאה: Body Vessel Clay: Black Women, Ceramics & Contemporary Art, שתיפתח בינואר 2022 ב-Two Temple Place בלונדון ותחקור כיצד קרמיקה שובשה ודומיינה מחדש על ידי נשים שחורות במהלך 70 השנים האחרונות. שכן, כפי שאומרת אודונדו, מכל הכלים העומדים לרשות האמנים, "חימר הוא המגוון והגמיש ביותר ובאופן טבעי הוא ארצי, סימפטי ואנושי".
• שערים לתיאטרון: התערבות קלה מס' 5, עד 9 בינואר 2022, במוזיאון ויקטוריה ואלברט; טקס חימ', עד 9 בינואר 2022, בגלריה Whitechapel; הו הרוח, הו הרוח, עד 30 באוקטובר, ב-White Cube, מייסון'ס יארד
• PROUDICK, עד 6 בנובמבר, בגלריה האנה בארי, לונדון
• Magdalene Odundo, עד 24 ביולי 2022, במוזיאון פיצוויליאם, קיימברידג'