מכיוון שמוזיאונים חדשים לרוב קמו בסין בעשור האחרון, הם השקיעו המון על ארכיטקטורה מרשימה ולעיתים על רכישות אמנות blue-chip. אבל רבים מהם צמצמו בכוח אדם, והותירו פער במומחיות האוצרותית שגלריות מסחריות להוטות למלא.
גלריות בינלאומיות מובילות, שהחלו את פעילותם בהונג קונג ונכנסו יותר ויותר ליבשת סין באותה תקופה, ייבאו דגמי חסות מערביים לתערוכות מוזיאוניות של האמנים שלהן, אך הגבולות המסורתיים בין השליטה האוצרותית של המוזיאונים והאינטרסים המסחריים של השוק מטושטשים הרבה יותר בסין.
תערוכות יחיד של אמנים מערביים מצליחים לקחו חלק גדול במוזיאונים של שנגחאי במהלך עונת יריד האמנות של נובמבר, והיו כמה שנים שבהן ניתן היה לספור מופעים מוסדיים של אמנים אסייתיים בעיר על יד אחת.
מופעי הסתיו הנוכחיים כוללים תערוכת מוזיאון רוקבונד לאמנות של ג'ון ארמלדר, המיוצג על ידי אלמין רך ומסימו דה קרלו, ותערוכות עבור ג'ורג' קונדו (Hauser & Wirth), ביאטריז מילהזס (White Cube) ופאט שטייר (Lévy Gorvy) ב-Long Museum West Bund.
אמנים מגלריות סיניות גדולות כמו ShanghArt ו-Long March מופיעים בתדירות גבוהה כמעט כמו עמיתיהם המערביים. "אחרי שארט באזל הגיעה להונג קונג ב-2013, יותר ויותר גלריות מערביות גדולות הגיעו לסין, או לפחות להונג קונג, ושכרו מנהלים גדולים יותר מסין", אומרת צ'או ג'יאקסינג, אוצרת עצמאית שהיתה בעבר חברת צוות במספר מוזיאונים ועמותות לא רווח.
היא מתארכת את תחילת המגמה לפתיחת ה-White Cube בהונג קונג ב-2012. "עכשיו לכולם יש מנהלי מכירות משלהם בסין, שמוטל עליהם לדבר עם מוזיאונים פרטיים כדי לארגן תערוכות. במקור המוזיאונים שילמו עבור התערוכות; עכשיו הגלריות עושות זאת בעיקר. זה אומר שמוזיאונים לא צריכים אוצרים משלהם".
צ'או מביאה לדוגמא צמד תערוכות של שון סקאלי שעברו במוזיאונים ציבוריים ופרטיים בשנחאי, בייג'ינג, נאנג'ינג, גואנגג'ואו וווהאן בשנים 2014-17, ביוזמת האמן שהגדיל כך את נוכחותו בשוק הסיני. "עכשיו כל הגלריות רוצות את הדגם הזה", היא אומרת.
בעוד שמוזיאונים שפנינו אליהם למאמר זה סירבו להגיב, נציגי גלריות מסחריות מתארים את תמיכתם במוזיאונים סיניים במונחים של תועלת הדדית. "שיתופי פעולה אלו חשובים בבניית שיתופי פעולה צולבים תרבותיים בין מערב למזרח", אומרת וונדי שו, מנהלת White Cube הונג קונג.
הגלריה הביאה תערוכות של אנטוני גורמלי, ביאטריז מילהזס ושרה מוריס למוזיאונים סיניים, ושו מדגישה שהם גם הציגו תערוכות של אמנים סינים כמו He Xiangyu, Liu Wei ו-Zhou Li בגלריית הדגל של White Cube בלונדון. "היקף התערוכות המוזיאוניות בהן היינו מעורבים מתפרשים על תערוכות ראשונות לאמנים בינלאומיים גדולים בסין, מצגות ממוקדות על גופי יצירה ספציפיים ורטרוספקטיבות, כמו גם פרויקטים פורצי דרך לכמה מהאמנים החשובים ביותר של הגלריה שפועלים כיום בסין", אומר דובר של Pace, שהייתה לה גלריה בבייג'ינג מ-2008 עד 2019 וכעת מחזיקה גלריות בהונג קונג ובסיאול.
יחד עם התערוכות של ה-Long Museum בשנגחאי עבור ג'יימס טורל, לואי הולוול ומרי קורס, Pace סייעה להקים תערוכות בסין עבור האמנים הסינים שלה, כולל סונג דונג, סוי ג'יאנגו, לי סונגסונג וג'אנג שיאוגאנג.
דיוויד טונג דאוזי, מנהל גלריית Lisson בסין מאז 2016, מכחיש שהתהליך הוא עסקה: "אני לא רואה את זה כפיצוי. זה יותר פיתוח משותף של תוכן". בעוד שתמיכת גלריות במוזיאונים כוללת מימון מסוים, הוא אומר: "אין הוצאה קבועה. גלריות אוהבות לארח ארוחות ערב, לממן פרסומים - זה דומה בכל מקום".
טונג מסרב להגיב על שמועות נרחבות לפיהן מוזיאונים סיניים מסוימים פועלים על בסיס שכירות או על בסיס תשלום, דורשים תרומות של יצירות או מציגים רק אמנים מגלריות שמצטרפות לגיוס התרומות שלהם. "אנחנו מתרחקים ממוזיאונים שאין להם מיקוד ואג'נדה ברורים... אנחנו עובדים רק עם מוזיאונים שיש להם גישות דומות לעמיתיהם הבינלאומיים. זה עוזר לנו להימנע מאי נעימויות".
על פי השמועות, מוזיאונים מסוימים גובים דמי שכירות מגלריות מסחריות בסך של כ-400,000 דולר לתערוכה. יועץ אמנות אנונימי שסייע בהקמת תערוכות שיתופיות רבות אומר שהם לא בטוחים באיזו תדירות או כמה גלריות משלמות בפועל, והוסיף: "אני מניח שמוזיאונים רציניים יעריכו קודם כל את האמנים. הם צריכים לעמוד ברמת המוזיאון הבסיסית".
על הסוחרים שמשתמשים בתערוכות מוסדיות כדי לבצע מכירות, הם אומרים: "מוזיאונים רציניים לא יאפשרו זאת. מוזיאונים גרועים עשויים לעשות את זה, לא משנה אם זה אמן מערבי שמגובה בגלריה מערבית מובילה או אמן מקומי שמגובה בגלריה מקומית".
לעתים קרובות, מוזיאונים ימנו אוצרים אורחים בעלי פרופיל גבוה שמספקים מעט יותר מ"שם של מאמר או נושא לתערוכה", אומר טונג. הוא מודה ש"אוצרות זוכה לתמיכה בלתי פרופורציונלית על ידי גלריות בסין", אבל אומר שאין גישה אחת שמתאימה לכולם עבור שיתופי פעולה כאלה בתוכן.
"כל מוזיאון פועל בצורה אחרת. זה חלק מתפקידן של גלריות להעריך משאבים לפני ייעוץ לאמנים. הרבה גלריות לא עושות בדיקת נאותות מראש. הפער סביב מה שצריך לעשות ייפתר בדו שיח לשני הצדדים".
ההסתמכות של מוזיאונים בתמיכה של הגלריות הביאה בעיקר לתערוכות מהקאנון המסחרי של אמנות עכשווית, אם כי חל שיפור קל בגיוון בשנים האחרונות - עם יותר תערוכות יחיד לאמניות, למשל. "כרגע, המוזיאונים של סין מביעים יותר עניין באמנים בינלאומיים מוכרים", אומרת פיונה רומר, מנהלת בכירה של Hauser & Wirth שמנהלת את עסקיהם באסיה. "אבל אנחנו בהחלט רואים את המגמה הזו מתפתחת עם הזמן, במיוחד בערים עם סצנות אמנות מבוססות ומשגשגות כמו שנגחאי, שבה מוסדות וגלריות מקומיות חזקות שמציגות יותר אמנים מתפתחים".
השכיחות הנוכחית של הממסד המערבי הלבן והגברי נובעת בין השאר משום ש"יש הרבה תולדות אמנות שצריך להשלים לסין", אומר טונג. "מה שכיף זה שזה עדיין די חדש כאן".
המהלכים האחרונים של מוסדות האמנות במדינה לקראת תערוכות כוללניות יותר הם השתקפות של הספקטרום הרחב יותר כיום, הוא מציע. "פעם היו רק שלושה אולמות תצוגה - עכשיו יש 30".
ואכן, אם תערוכות מגובות ע"י גלריות היו חידוש במוזיאונים סיניים לפני חמש שנים בלבד, סביר להניח שהדברים ישתנו שוב באותה מהירות.