נקודת מבט אל האינסוף: איך אפשר לפרש את יאיוי קוסאמה, האמנית שמטריפה את העולם כבר 70 שנים

"כשהייתי ילדה חוויתי את המצב הזה של חיסול-עצמי, לכן ציירתי את אותו המוטיב ללא סוף. כשציירתי, ראיתי את אותה הדוגמה על התקרה, על המדרגות ועל החלונות. כאילו הנקודות היו בכל מקום. אז התקרבתי וניסיתי לגעת בהן. הן החלו לטפס במעלה הזרוע שלי. זה היה נורא, אבל עכשיו זה כמעט נגמר".

את הזיכרון הזה ניתן לשמוע מפי האמנית היפנית יאיוי קוסאמה, אותו היא חולקת בקול צרוד עם במאי הקולנוע הארגנטינאי מרטין ריאטי בסרט דוקומנטרי קצר שצילם אודותיה ב-2013.

שערותיה צבועות בורוד ניאון, שפתיה משוחות בשפתון אדום בוהק ופניה היפות חמורות סבר אך נטולות סימני גיל, קוסאמה – אז כבר בת 84 – נראית רוכנת מעל שולחן העבודה בסטודיו שלה שבטוקיו. בפריים הבא, עיניה בהו מעבר לעדשת המצלמה, כמו מסתכלות אל האינסוף. היא הניפה לאט יד רועדת, אוחזת מכחול, מכסה בשיטתיות, נקודה אחר נקודה, את הקנבס הענק שעמד מולה.

ההזדמנות שניתנה לריאטי לחדור לסטודיו של האמנית, שממוקם מרחק קצר מבית החולים הפסיכיאטרי בו היא מאושפזת מרצון מאז שנת 1977, היא נדירה. קוסאמה לא מרבה לחשוף לציבור הרחב את חלל העבודה שלה או להעניק ראיונות בשנים האחרונות. עם זאת, הסיפור שחלקה עם הבמאי אינו בגדר חדשה מרעישה.

היוצרת, ילידת העיר מצומוטו שגדלה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, רכשה את השכלתה האמנותית בעיר קיוטו לפני שעברה לארצות הברית בשנות ה-50. היא נוטה לחלוק בחופשיות גרסאות כאלה ואחרות של חוויות טראומטיות מילדותה.

ידוע כי קוסאמה חוותה התעללות מצד אמה. כשהייתה בת עשר, בעקבות אותן חוויות קשות, עולם חדש נפתח בפניה: יקום מלא חזיונות והזיות. אז יצרה את הציור הראשון שלה, 'עבודה ללא כותרת' שבה נראים פניה של אמה כנגד רקע מכוסה נקודות.

זו הייתה ההתחלה של מסע אמנותי חובק עולם בן שבעה עשורים, במהלכו קוסאמה, שאובחנה כסובלת מסכיזופרניה, הביעה את עצמה בשלל מדיות: ציור, פיסול, וידאו, קולאז', מיצג, מיצב, אופנה, מוסיקה וספרות.

את אותו "חיסול-עצמי" עליו סיפרה לריאטי, האמנית חוקרת בשלל יצירות בהן היא בוחנת את עולמה הפנימי ודרך תהליכים חזותיים בהם היא מנסה לייצג את סופה שלה, כמו בסרט האקספירמנטלי הקצר מ-1967, "Kusama's Self-Obliteration" אותו כתבה ויצרה.

מחכים בתור לפלא

לא בטוח שהמבקרים הרבים שהמתינו בכניסה למוזיאון תל אביב לאמנות, בשעות אחר צהריים המאוחרות, בשבוע שעבר, מכירים היטב את המגמות הבולטות בעבודתה של קוסאמה, או את התמורות שחלו ביצירתה לאורך השנים. סביר להניח שהקהל שהתגודד בסבלנות הגיע בהשפעת השטף הבלתי פוסק של דימויים שהציפו את כלי התקשורת המקומיים ואת האינסטגרם, הרשת החברתית בה האמנית היא אחת מהיוצרות החזותיות הפופולריות ביותר.

סביר יותר להניח שהערב הרב של סטודנטים צעירים, קשישים והורים שאחזו בפעוטות הגיעו כדי לתעד את זרועות הדיונון הוורודות זוהרות כאילו בוקעות מרצפת המוזיאון ומתפתלות אל-על (A Bouquet of Love I Saw in the Universe, 2021) או כדי לחזות בהשתקפותם מרצדת אליהם ב (Infinity Mirror Room - Love Forever," 1966).

גם אם לא כולם בקיאים בתולדות חייה רוויי התהפוכות של קוסאמה או שהם רק חפצים בתמונה נוצצת שתשמר את זיכרון המפגש עם אמנותה, הם ודאי אינם היחידים. אלפים כבר נמשכו לבקר ברטרוספקטיבה המוקדשת לעבודותיה של האמנית, שנפתחה במוזיאון תל אביב באמצע נובמבר.

ההתגודדות הנלהבת נמשכת כבר מאז הפתיחה החגיגית לפני חודשיים, עת נדדה אל ישראל התערוכה אחרי שזכתה להצלחה מסחררת בגרמניה, שם הוצגה במוזיאון ה-Gropius Bau בברלין.

גרסה מוקדמת יותר של הרטרוספקטיבה נפתחה לקהל הרחב כבר ב-2012 בלונדון, שם התארח גוף עבודותיה המנוקד של האמנית בת ה-92 במוזיאון הטייט שבבירה הבריטית.

הביקוש לתערוכה, שנאצרה בשיתוף פעולה של היסטוריונית האמנות ומנהלת ה Martin-Gropius-Bau, ד"ר סטפני רוזנטל וסוזן לנדאו, מי שכיהנה עד 2018 כמנכ"לית ואוצרת ראשית במוזיאון תל אביב, לא דועך. תחת שמש קופחת או גשם שוטף, אותם התורים הולכים ומסתעפים סביב המבנה שככל הנראה ימשכו עד לנעילת התערוכה בחודש אפריל.

מי שמקווה לחזות מקרוב במיצבי הדלעות הענקיים, לצלם סלפי של פניו משתקפות בכדורי המראה הכסופים או לבחון את ציורי הגואש המוקדמים מהקריירה בת שבעת העשורים של אחת האמניות הפופולאריות ביותר בימינו צריך להיות זריז במיוחד; כרטיסי כניסה עבור התערוכה זמינים רק באתר האינטרנט של המוזיאון, ונחטפים במהרה.

התערוכה מסתמנת בתור האירוע המוצלח והרווחי ביותר בתולדותיו של המוזיאון, על אף שהמוסד כבר אירח תערוכות יחיד של סופרסטארים בינלאומיים אחרים כמו הפסלת הצרפתייה-אמריקאית לואיז בורז'ואה ב-2018 או האמן האמריקאי השנוי במחלוקת ג'ף קונס, שהתערוכה שלו גרפה הדים בשנה שעברה.

הרטרוספקטיבה, שזכתה לתמיכתם של גופים כמו בנק הפועלים ומפעל הפיס, היא אחד מהמאורעות היקרים שהועמדו במקום; עלותה מוערכת במיליוני שקלים, אם כי המוזיאון לא ניאות לחשוף את המספרים. העניין הרב שזוכה לו התערוכה הולם גם את המקום שהיא תופסת – "יאיוי קוסאמה: רטרוספקטיבה" חולשת על שישה חללים שונים בשני בניינים, כ-3,000 מ"ר.

התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי. היא נפתחת בבניין הראשי של המוזיאון עם עבודות מוקדמות של קוסאמה שנוצרו בין 1934 ל-1957, כולל עבודה שלה מגיל חמש ויצירות שיצרה בנעוריה, במהלכם עברה לעיר קיוטו ולמדה לצייר בסגנון המודרני המכונה ניהונגה.

בהמשך מוצגות עבודות משמעותיות שהעמידה קוסאמה אחרי שעברה לארה"ב בשנות ה-50, בין היתר בעידודה של הציירת האמריקאית ג'ורג'יה אוקיף, איתה התכתבה. לצד סדרת "רשתות האינסוף" של קוסאמה נראים גם אובייקטים מהסדרה "הצטברות" ושני "חדרי האינסוף" (Infinity Rooms) הראשונים שיצרה האמנית בשנות ה-60: "Infinity Mirror Room - Phalli's Field" – פסלים רכים, מזדקרים, המנוקדים באדום ובלבן ומסמלים על פי האמנית את רצונה להירפא מדחייתה למין, אותה היא מייחסת לטראומה מילדותה – ו-"Infinity Mirror Room - Love Forever".

הסקירה ההיסטורית נמשכת לאורך ציר הבוחן תערוכות שהציגה קוסאמה בשנות ה-60, אשר ביניהן מיצגים וסרטים הכוללים מופעי עירום ואורגיות. הללו מובאים לצד עבודות שיצרה אחרי שחזרה ליפן מארה"ב בשנת 1973 במהלך אחד המשברים הראשונים שידעה הקריירה שלה, בזמן ששדה האמנות האמריקאי הוצף בכוכבים עולים כמו אנדי וורהול וקלאס אולדנבורג (אותם קוסאמה אף האשימה בהעתקת רעיונות ותכנים). בחלק הבא של התערוכה נראים ציורים משנות ה-70 וה-80.

בנקודת החיבור שבין הבניין ההיסטורי לבין הבניין החדש של המוזיאון מככבות העבודות העכשוויות של קוסאמה, כולל גלריה שלמה שמוקדשת לעשרות ציורים שהיא יצרה מאז 2009.

מקום של כבוד ניתן למיצב "Narcissus Garden", אותו הציגה קוסאמה לראשונה בביאנלה לאמנות בוונציה ב-1966. את 1,500 כדורי המראות הכסופים שהציבה על המדשאה מחוץ לביתן האיטלקי הציעה קוסאמה לעוברים ושבים תמורת שני דולרים עבור כל כדור. מאז, המיצב זכה להצבות שונות במוסדות אמנות נחשבים ברחבי העולם.

להיעלם במרחב

ד"ר אילת זהר, מרצה בכירה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, אוצרת עצמאית ואמנית רב-תחומית המתמחה באמנות ותרבות חזותית ביפן ובתיאוריה פוסטקולוניאלית, אומרת בשיחה עם The Art Newspaper שלדעתה, ההצגה הליניארית של התערוכה במוזיאון היא "בחירה טובה עבור אנשים שבחיים לא שמעו את השם 'יאיוי קוסאמה' או לעולם לא נתקלו באמנות שלה, וכך מוצג בפניהם רצף העבודות שלה בצורה היסטורית. זו גישה קלאסית ופרקטית לכאורה, אבל אפשר לגשת לגוף העבודות האדיר שלה ממקומות אחרים – וזה מה שאני מנסה לעשות בהרצאותי ובכתיבתי עליה".

מאז שנודע דבר הגיעה של התערוכה לישראל, ד"ר זהר – אחת המומחיות העולמיות הבולטות בתחומה, שכותבת בימים אלה ספר על יצירתה של קוסאמה ופרסמה מספר מאמרים על יצירתה – מוצפת בקשות להעביר הרצאות על האמנית. "אנשים מודעים לכך שלקוסאמה יש ביוגרפיה מאוד סוערת ומעניינת ולכן מצפים ממני לדבר עליה, אך איני חושבת שזה התפקיד שלי. אני חוקרת אמנות. פעמים רבות, הביוגרפיה גורמת לכך שהאמנות הופכת לקוריוז במקרה הרע, או לאילוסטרציה לחיים שלה במקרה הפחות גרוע. אני רוצה להציע נקודות מבט אחרות".

מאחורי הסקרנות הרבה של הצופים, אותה ד"ר זהר מכנה באהדה "אפקט הלונה פארק הכיפי שמייצרות עבודותיה של קוסאמה", קיימים "רבדים שמסתתרים מעבר לצבעוניות". כשהיא נשאלת מה לדעתה הסיבה להצלחתה המסחררת של קוסאמה, זהר מסכימה להתייחס לביוגרפיה של האמנית בדרך עקיפה. "אני חושבת שאחת הסיבות לריגוש הגדול של המתבוננים היא שקוסאמה מאפשרת לנו להיעלם בתוך המרחב. היא אובחנה בגיל מאוד צעיר כחולה בסכיזופרניה. ההגדרה הקלאסית של סכיזופרניה אינה פיצול אישיות, אלא מצב של אובדן גבולות וטשטוש בין הסובייקט לבין העולם. באמנות אסיה, כלים כמו פאטרנינג (שימוש בדגמים או תבניות עיטוריות) משחקים תפקיד חשוב בהעלמת הסובייקט וביצירת המשכיות בין היעלמותו לבין היבלעותו בפני השטח של הציור. אצל קוסאמה, זה הפך לכלי מרכזי בעשייתה".בתחילת הקריירה שלה, זהר טוענת, "היא עשתה זאת באמצעות סרטים או דרך מיצגים מתועדים שבהם היא הייתה במרכז ההתרחשות. בהמשך היא התחילה ליצור את המיצבים שלה, מרחבים בהם אנחנו כצופים יכולים לקחת חלק ולהיטמע בעצמנו. כשמצב ההסוואה או ההיעלמות לא מתרחש בתנאים מפחידים של מלחמה או איום באובדן חיים, כמו למשל במארב צבאי או שכחרק נתון לטרף, הוא יכול להיות פנטסטי ומשחקי".

העניין של זהר בקוסאמה החל כשכתבה את הדוקטורט שלה שעסק ביחסים טרנס-תרבותיים, בהסוואה ובביטויים של התופעות הללו באי-נראות ביצירות אמנות, ובו הקדישה פרק ליצירתה. "התחלתי את המחקר שלי תוך התייחסות למי שהמציא את מונח פרקטיקת ההסוואה, הצייר האמריקאי בן המאה ה-19 אבוט הנדרסון ת'אייר. בהמשך גם התייחסתי למאמר שכתב מבקר הספרות הצרפתי רוג'ר קאיווה, בו הוא כתב על סכיזופרניה ועל חרקים בטבע שנעלמים במרחב. הוא איבחן את העבודה שיש לחרקים האלה 'תשוקה פנתאיסטית' להיטמע במרחב. התשוקה הזו היא הפוכה לעמדה הקלאסית של אמנות המערב או לפורטרטים מערביים, בהם הסובייקט נמצא במרכז ומובחן היטב מהסביבה".

קוסאמה, זהר מאמינה, מייצגת את ההיטמעות האולטימטיבית של עצמה ושל הצופים במרחבי התודעה ובחללים בהם היא מציגה. "כבר ב-1966 היא הציגה סדרת תצלומים פשוטה בשחור-לבן שנקראה 'מחיקה עצמית', בה רואים אותה עומדת בחדר לבן מכוסה בנקודות שחורות. זה אפקט שמזכיר את ההסוואה של החרקים. במקום המאמץ המתמשך של תרבות המערב והאמנות הקלאסית לייצר נפרדות, להדגיש את הסובייקט ולמשוך אותו החוצה מן הרקע, קוסאמה יוצרת תהליך הפוך של שוויון בין נושא ומרחב".

בספרה על קוסאמה, זהר מנסה להעניק פרשנויות תרבותיות וספרותיות לחלק מהעבודות המוכרות של קוסאמה שמוצגות במוזיאון, כולל המיצב "Narcissus Garden". זהר מתייחסת להיבטים אסתטיים-דתיים שעולים מדימוי המראה, כמו דימוי הרשת של אינדרה (Indra's Net). "זהו דימוי שמגיע מזרם בודהיסטי-מיסטי יפני שנשען על בודהיזם טיבטי. הדימוי הוא למעשה עולם של כדורי זכוכית שמשתקפים זה בזה, ומסמלים את הרעיון שהעולם שאנחנו חיים בו הוא עולם של תופעות ואשליות, ואילו העולם האמיתי נמצא מעבר".

בניתוח שלה, זהר שואלת דימויים גם מעולם השירה היפני. "בתרבות היפנית, המראה היא אחת משלושת החפצים המקודשים. היא נחשבת לאובייקט שמייצג את האמת, כי היא משקפת את המציאות המוחלטת. בספר שלי אני מצטטת שיר שעוסק בדימוי של אבנים טובות המושחלות כמחרוזת. כתבה אותו משוררת יפנית בשם שיקישי שחיה במאה ה-12. שיקישי עיצבה את הדימוי של מחרוזת קרועה ככזה המסמל אובדן אישי ולב שבור. זה גרם לי להסתכל על מיצב גן הכדורים של קוסאמה כעל חרוזים שנקרעו משרשרת, וזה יכול להיות מעין מטאפורה לאהבה נכזבת, לזהות פרומה (סכיזופרניה) ולדברים אחרים שהם מאוד עצובים ולא בהכרח מיצג נוצץ".

זהר מבקשת לחשוף בפני מי שעומדים בתור כדי לצלם את מאות הכדורים הכסופים שהם מתכתבים עם היסטוריה ארוכה של ספרות, הגות ביקורתית ופסיכואנליזה. בשם העבודה "Narcissus Garden" קוסאמה מתייחסת למיתוס מהמיתולוגיה היוונית שנודע בגלגולו הרומי כפי שכתב אותו המשורר אובידיוס. על פי האגדה, נרקיסוס היה נער צעיר ויפה תואר שניגש לשתות ממי נחל. כשהבחין בבבואתו הוא התאהב בה מבלי להבין שמדובר בו-עצמו. כשהתכופף לנשק את הבבואה, היא נעלמה והוא נותר שבור לב. נרקיסוס היה מאוד צמא, אך חשש לשתות מהמים כי לא רצה לפגוע בבואתו. בסופו של דבר, מת מצמא ומאהבה עצמית.

"ב-1914 פרויד כתב מאמר ידוע שבו הוא שטח את התיאוריה שלו בנוגע לנרקיסיזם, כשאת שם הפרעת האישיות הוא שאל מהמיתוס. בהמשך, גם הפסיכואנליטיקאי לאקאן התייחס למיתוס הזה בכתיבתו על 'שלב המראה'. בשנות ה-90 ההוגה ההודית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק כתבה מאמר שבו היא הדגישה שבמיתוס המקורי הייתה קיימת דמות נשית בשם אקו, שאליה פרויד בכלל לא התייחס. היא טוענת כלפי פרויד שההתעלמות שלו ממנה בעצם מייצגת את הנרקיסיזם של פרויד עצמו, ובהשאלה, את הנרקיסיזם של תרבות המערב שאינה מבחינה בקיום אחר מחוצה לה.

כחוקרת, אני בוחנת האמנות של קוסאמה דרך פרויד, לאקאן וספיבק ואז מבקשת לפרק את הנרטיב הזה ולייצר מבט נוסף שמגיע ממקום של נשים אחרות. גם אקו, גם ספיבק וגם קוסאמה הן במובן מסוים נשים שאין להן קול אמיתי והן צריכות לייצר אותו מתוך התנגדות לשיח גברי".

לא צריך להיות חוקר אמנות כדי להבין שיצירתה של קוסאמה מספרת סיפור עמוק של אישה אחת, גדולה מהחיים ובה בעת מתקשה להיאחז בהם. זהו גם סיפור על החברה בה היא חיה. כשקוסאמה מנסה לחסל את עצמה, היא מאפשרת לנו גם לחסל את עצמנו, את התיעוד העצמי הכפייתי, את הקיום מבעד למסך. ואולי במקום עוד תמונה יפה לאינסטגרם, דרך המראות שלה אנחנו יכולים לראות בבירור את השתקפותו של מסר על טירוף שיש בו הרבה תקווה.