הקדשתי את הקריירה שלי ללימוד התאוריה הביקורתית של הגזע, וכיצד ניתן ליישם אותה במוזיאונים.
התאוריה הביקורתית של הגזע היא מסגרת אקדמית הבוחנת כיצד מערכות משפטיות יוצרות מציאות גזעית. היא מאתגרת את הרעיון שגזע הוא רק נתון, והיא מעודדת אותנו לחשוב עליו כעל מבנה חברתי.
התאוריה הביקורתית של הגזע דוחה את הפילוסופיה של עיוורון צבעים. היא בוחנת כיצד גזענות מוטמעת במוסדות המדינה ובמערכות המשפט, אשר בתורם מחוזקות על ידי היררכיות היסטוריות. אז פערים גזעיים גדולים - בנושאי הכנסה, בריאות, חינוך וכליאה, למשל - ממשיכים בארה"ב, למרות עשרות שנים של רפורמות בזכויות האזרח.
עם זאת, רבים מהנציגים הנבחרים שלנו מתנגדים באופן פעיל לתאוריה הביקורתית של הגזע. ומניסיוני, זה נלקח ברצינות רק לעתים רחוקות על ידי ראשי המוזיאונים שלנו.
יש התעוררות מסוימת מאז מותם של ג'ורג' פלויד וברונה טיילור. דיונים על גזע נחשבים כעת חשובים. אבל, לפני חמש או שש שנים, למוזיאונים היה אכפת פחות.
כשהתחלתי במוזיאונים, רבים מאלה שפגשתי בתפקידי ניהול לא הבינו למה התכוונתי כשדיברתי על התאוריה הביקורתית של הגזע. או שהם לא בהכרח תמכו בזה. הייתי אומרת למנהלי המוזיאון: יש לך את האמנים השחורים על הקיר, אבל האם אתה מציג את העבודה שלהם בקונטקסט הנכון? האם היצירה רלוונטית לקהילה שחורה ממעמד הפועלים בברמינגהם, אלבמה?
הגישה המיושנת הזו של: כל עוד יש לנו אמנים שחורים על הקירות, כל עוד אנחנו אוספים את העבודות של האמנים השחורים, כל עוד אנחנו שוכרים את האוצר השחור, אנחנו בסדר. הגישה הזו עדיין קיימת.
הייתי צריכה לנווט הרבה בין אפליה למצוקה במוזיאון אינדיאנפוליס לאמנות. שאלתי את עצמי למה אנשים מגיבים אליי באופן כל כך שלילי. והבנתי; זה לא בגלל שאני שחורה, זה בגלל סוג האדם השחור שאני. זה לא מה שאני יודעת; זה, איך אני מיישמת את זה. זה לא בהכרח העור השחור שלי, זה המחקר שלי על "שחור" שהוא הבעיה.
הנושא הוא הייצוג
אז הבנתי שהבעיה כאן היא בעיקר ייצוג. לא בעצם גיוון או הכללה. זה בהחלט לא על להיות אנטי גזעני. זה על איך אנחנו מייצגים את האמנות. יש כל כך התמקדות בגיוון, אבל כל כך מעט הכרה בייצוג. זה כמו בפתגם אפרו-אמריקאי ישן: "צריך לצחוק כדי לא לבכות, כי לפעמים זה מגוחך".
אתה שומע מוסדות זורקים את כל המונחים האלה, כמו - גיוון, הכלה, שוויון. אבל הם לא מגדירים את המונחים. הם לא עושים את העבודה. הגדרות שונות של מילים אלו קיימות בקרב קהילות שונות ודיסציפלינות שונות. הון עצמי, למשל, אומר משהו שונה לחלוטין במדעי הרוח מאשר בנדל"ן. אבל מוסדות תרבות אינם בנויים כך שיאפשרו להם להבין מהי המדיניות שלהם בכל הנוגע לנושאים אלו.
מניסיוני, ההנהלה באופן אישי לוקחת את זה קשה מדי. הם רוצים שגיוון והכלה יהיו משהו שהם יכולים לעשות בקלות. הם רוצים להיות מסוגלים להתקשר למישהו ואז לערוך כמה קורסי הכשרה. הם נבהלים מהזמן, ההשקעה והמחויבות שנדרשים כדי לעשות את זה כמו שצריך.
דמיינו שאתם רוכשים שטיח טורקי נדיר מהמאה ה-13 ומבקשים מאוצר אמנות עכשווית לעשות איתו משהו. מוזיאון לעולם לא יעשה זאת. הם יחפשו בכל כדור הארץ כדי למצוא משמר מומחה.
פיתוח תרבות אמיתית סביב גיוון והון עצמי דורש אותה כמות של מחויבות והשקעה. מרתק אותי כמה צריך להילחם עם אנשים כדי לגרום להם להבין את זה.
לאחרונה פיתחתי את מה שאני מכנה גישה של "שילכו להזדיין". זה משהו שאנחנו מתמודדים איתו, בעולם, כבר 400 שנה. בשלב מסוים, אנשים לבנים צריכים להתאפס.
יש הרבה ציפייה מאנשים צבעוניים, ובמיוחד אנשים שחורים, להיות סבלניים. מצפים מאיתנו להסביר את הדברים האלה בסבלנות. אבל זו פונקציונליות של פריבילגיה לבנה. כי המוזיאונים צריכים להוביל את זה. המציאות היא שאנחנו בעצם לא מלמדים בכלל תורת גזע קריטית במערכת החינוך של אמריקה.
אלו מאיתנו שיבחרו להמשיך בקריירה משפטית, או שיבחרו ללמוד סוציולוגיה, ילמדו באופן רשמי את התאוריה הביקורתית של הגזע בקולג'. הרוב המכריע של האנשים שם בחוץ לא ילמדו תורת גזע קריטית בשום שלב.
הנרטיב הימני, שבא לידי ביטוי בקמפיין המושל של וירג'יניה, ובבחירות האחרונות להנהלת בתי הספר באמריקה, וכנראה גם בבחירות אמצע הקדנציה של השנה הבאה, מרתק אותי. הטענה היא שתאורטיקני גזע משתלטים איכשהו על בתי הספר שלנו. ומרתק אותי לראות כמה אנשים מוכנים להאמין בזה.
ההתקפה הזו על התאוריה הביקורתית של הגזע, הניסיון המכוון הזה לבלבל ולהכפיש את המונח, מונעת, לדעתי, על ידי צוותי חשיבה ימנים. זהו קמפיין נגד כל דיון מהותי סביב גזע וגזענות בארה"ב. אני קוראת לזה העמדה האחרונה של העליונות הלבנה. זהו קמפיין שמונע על ידי אנשים שמשקיעים עמוקות במציאות השיטתית של העליונות הלבנה.
אנחנו צריכים לנהל שיחות כנות על מהי תורת גזע קריטית, וגם על מה היא לא. אבל אני חושבת שהגיע הזמן שנהיה אמיתיים לגבי ההיסטוריה של המדינה הזו.
יש לי סימפטיה למורים שמנסים לעודד דיונים משמעותיים על גזע בכיתותיהם. מכיוון שבכך הם שוחים נגד זרם חזק. והזרם הזה רק מתחזק.
אבל המורים וההורים שלא רוצים ללמד תורת גזע ביקורתית - זו פשוט בורות מכוונת. נוח להם בבורותם, ושם הם רוצים להישאר, בהקרבה חינוכית של כל השאר.
הבעיה היא שאנחנו מתחילים להסתכל על ההיסטוריה דרך עדשה שחורה, או עדשה אינדיאנית, אז הסיפור משתנה באופן קיצוני. לא תמיד יסופר על אותם אנשים לבנים. זה נותן את הרושם שלא רק אנשים לבנים עשו הכל בעצמם, או היו עדיפים בדרך כלשהי.
באופן אישי, אם הייתי יכולה לשנות את מערכת החינוך, הייתי מסירה את נרטיב הגברים הלבנים הגדולים. אני קוראת לזה הנרטיב של וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן, קולומבוס. כרגע, אתה רק לומד על הגברים. אתה לא לומד על האירועים ההיסטוריים שהם היו שחקנים בהם. הייתי מבזרת את הפרט והייתי מדברת גם על נושאים כמו עבדות שהיו מעוגנים משפטית.
• קלי מורגן היא פרופסור לתרגול והמנהלת הראשונה של לימודי אוצרות באוניברסיטת טאפטס. היא מילאה תפקידי אוצרות במוזיאון אינדיאנפוליס לאמנות בניופילדס, מוזיאון בירמינגהם לאמנות והאקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה