Ecce Homo זה "הנה האיש" בלטינית - המילים שנאמר כי פונטיוס פילאטוס צעק בפני הקהל ההמום בזמן שהחזיק את ישוע המשיח, עטור קוצים, גוסס על הצלב.
מריאן, האמן הנשכח, ששרד את אושוויץ וכעת התגלה שוב אחרי מותו, השתמש ב-"Ecce Homo" ככותרת הסרט היחיד שעשה אי פעם.
אקו הומו צולם בשנת 1975 במלון צ'לסי בניו יורק. מריאן, שהיה אז בן 48, חי ועבד כל חייו באמריקה. זו הייתה אחת היצירות המרכזיות האחרונות של האמן. הוא מת מהתקף לב ב-15 ביוני 1977 כשהיה בסטודיו שלו, פחות משנתיים לאחר יצירת הסרט.
את "הנה האיש" לקח שנה ליצור. הוא היה באורך 90 דקות, צולם כולו בשחור לבן, על סרט 16 מ"מ. הוא נוצר בהשראת התוכן של תשע מחברות עמוסות ב-478 ציורים, כל אחד בגודל 20 ס"מ על 30 ס"מ. הרישומים נוצרו ב-1971 בהוראת המטפל של מריאן, שכן האמן סבל מהתמוטטות נפשית חזקה; במשך חודשים ארוכים, מריאן לא היה מסוגל לדבר ולעיתים נאלץ להיכנס למוסד סגור.
פנקס בורשטין, ללא כותרת (1952)
באדיבות MOCA צפון מיאמי
התוכן של המחברות היה "סיפור חיי", אמר האמן - המטפל עודד את מריאן לגרש באופן ציורי את חוויות ילדותו. מריאן נולד בשם פנקס בורשטין בשנת 1927 לאברהם שינדל וגיטלה בורשטין, זוג יהודים שומרי מצוות ממעמד הפועלים מנובי סץ', פולין. משפחתו של פנקס נתפסה על ידי הנאצים ב-1939. פנקס נכלא, תחילה בגטו ז'שוב, לפני שנשלח לבסוף לאושוויץ ב-1944.
בסרט מגולל מריאן את זיכרון הגעתו הראשונה לאושוויץ, לאחר שנפרד מהוריו. הוא יהיה אסיר מס' A17986 . כבר בלילה הראשון במחנה הוא נבחר להוצאה להורג. שומר נאצי ירה מנשקו לתוך קבוצה של 22 היהודים שנבחרו אף הם למות. מריאן נפגע בפניו, אך מאוחר יותר נמצא בחיים בין גופות חבריו. למרות פציעתו, הצליח מריאן להשתלב באוכלוסיית החיים של המחנה, ובסופו של דבר הצליח לשרוד עד לשחרורו.
פנקס בורשטין, Crématoire à Auschwitz (1949)
באדיבות מר אסף כספי, תל אביב, ישראל
"הייתי המום; למה נתנו לי לחיות", מספר מריאן בסרט, כמעט כמו מנטרה. "בשביל הצחוק, הם נתנו לי לחיות, בשביל הכיף, בדיוק כמו שהם הרגו אחרים בשביל הכיף, בשביל כלום".
איך בכלל מתחילים להתעמת עם חוויה כזו דרך אמנות? סרטו מסוגל לספר את החוויות הבלתי נתפסות הללו באוריינות ויזואלית עשירה ורב-ערכית להפליא, הנעה בשטף בין סדרה של זכרונות מבוימים ושחזורים שעליהם תמונות צילומיות וקטעי חדשות עכשוויים, כמו גם ציוריו, רישומים וליטוגרפיות של מריאן עצמו, נפרשים לפנינו בסרט.
וזהו העיקר. Ecco Homo צולם בזמן שמלחמת וייטנאם הייתה בשיאה. זמן קצר לאחר השלמת הסרט, חיילים אמריקאים נמלטו מהמדינה וחייליו של הו צ'י מין שטפו לתוך סייגון. מריאן משתמש בסרט כדי לספר את הטראומה שחווה במהלך השואה, תוך שהוא מתייחס לעולם שראה סביבו. למרות שברור שלא הצליח להשלים עם העבר, הוא עדיין השתמש בסרט כדי לקשור את העבר עם ההווה שלו. שכן מריאן פשוט לא היה מודאג ממה שההיסטוריה עשתה לגופו, לחייו ולנפשו. הוא היה מוכן להזדהות ולקשר את הניסיון שלו עם האירועים המתרחשים לאנשים אחרים מגזעים ולאומים אחרים.
דמותו של מריאן (1962)
אוסף © של אן וקסמן Guigon, באדיבות המוזיאון לאמנות עכשווית צפון מיאמי
בסיצנת הפתיחה של הסרט, מריאן עורך יחד תמונות של האמנות שלו לצד תמונות של הקו קלוקס קלאן, טבח My-Lai בווייטנאם והדיקטטורה של אוגוסטו פינושה בצ'ילה. הוא השתמש בטכניקות מונטאז' וצילום כדי ליצור קשרים אמפתיים עם אלו שסובלים מידי סמכותיות וקיצוניות בזמנו.
חייו של מריאן לאחר אושוויץ היו סוויפ קולנועי. בהיותו במרכז פליטים לעקורים ניצולי השואה נקטעה רגלו. זה לא מנע ממריאן לעשות את דרכו, ב-1947, למה שתהפוך בקרוב למדינת ישראל. הוא למד אמנות בפעם הראשונה בירושלים, וב-1950 היה סטודנט ב- École des Beaux-Arts בפריז. מריאן הגיע לניו יורק ב-1962 עם אשתו אנט על אניה בשם לאונרדו דה וינצ'י. הוא הפך את מלון צ'לסי לביתו ולסטודיו שלו, עבודתו נשארה שם, מוגנת על ידי אנט, במשך שנים רבות לאחר מותו.
מריאן לא היה מעורפל לחלוטין בחייו. בתערוכות קבוצתיות שונות משני עברי האוקיינוס האטלנטי, הוצגו עבודותיו לצד המסמכים הנבחרים של תולדות האמנות; באירופה, לצד פרנסיס בייקון, גרהרד ריכטר ואלברטו ג'קומטי, ובאמריקה לצד אנדי וורהול. אבל מעולם לא זכה להכרה שהוא בוודאי ראוי לה. בעוד שמותו תועד - הניו יורק טיימס פרסם הספד קצר - הוא נרשם רק באופן חולף, ושמו נסחף עד מהרה מהזיכרון הקצר של עולם האמנות.
Maryan, Personnage (1963)
באדיבות מכון ספרטוס, שיקגו
כיום, מריאן זוכה להערכה חדשה כאחד האמנים הגדולים הבודדים שהיו עדים ישירות לאירועים הקיצוניים והטראומתיים ביותר של השואה.
בנובמבר האחרון נפתחה במוזיאון לאמנות עכשווית בצפון מיאמי (MOCA) רטרוספקטיבה ציונית של מפעל חייו של מריאן, שכותרתה My Name is Maryan שאוצרת אותו אליסון מ. ג'ינגרס.
התוכנית הייתה הרטרוספקטיבה הראשונה שבדקה את כל חייו ויצירתו של מריאן לאורך ארבעה עשורים. לאחר פתיחתה הוכרז ב-6 בינואר כי העזבון של מריאן יוצג לראשונה על ידי גלריה גדולה,Kamel Mennour, שבסיסה בפריז.
Maryan, Personnage in a Box (1962)
באדיבות ונוס מעל מנהטן, ניו יורק
בגלריה יש תערוכת יחיד של עבודתו שתתקיים באביב 2022. הרטרוספקטיבה של MOCA נשארת פתוחה לקהל עד ה-20 במרץ, ולאחר מכן היא תגיע למוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2023, שם היא תציין את הפעם הראשונה שבה ניתן יהיה לצפות ב-Ecce Homo ב- המולדת הריבונית היחידה של העם היהודי בעולם.
מריאן היה בטראומה וקורבן. אבל הוא לא היה רק קורבן של הטראומה. הוא הצליח להשתמש באמנות כדי להגיב, לעמוד נגד, לאתר, לייחס ולהעיד. בכך הוא התעלה מעל הקיצוניים שניסו למחוק אותו. שרידי גופתו של מריאן קבורים היום בבית הקברות במונפרנאס בפריז. אבל, אפילו במותו, הוא מתעקש לחיות, יצירותיו החיות דוחקות יותר ויותר.