בשלהי חודש דצמבר, נפוצה בשדה האמנות הישראלי ידיעה שעוררה תדהמה. גלריה גורדון – אחת הגלריות המסחריות, הוותיקות והמצליחות ביותר במדינה – פתחה סניף חדש בירושלים. ההלם שאחז ביודעי הדבר שהתלחששו על המהלך החריג הוא מובן גם עבור מי שאינו בקיא בכל התפתחות אמנותית שמתרחשת בישראל; תל אביב נחשבת המכה הבלתי מעורערת של שדה היצירה המקומי, בעוד שעיר הבירה לא זוכה לאותה מידה של באז.
היעדרו של שוק אמנות מסחרי בירושלים הוא בגדר עובדה ידועה ומצערת, ובכל זאת די תמוהה. עיר הקדוש היא בראש ובראשונה המעוז הבלתי מעורער של שלל מוסדות להשכלה גבוהה בתחום האמנות, ומדי שנה היא משחררת לעולם דורות חדשים ומבטיחים של אמנים צעירים. מעבר לכך, בירושלים פועלים מגוון חללי אמנות מרתקים לצד פסטיבלי אמנות מרחבי דעת, ויוצרים בה אמנים מעמיקים ומוכשרים לא פחות (יש שיתווכחו שאפילו יותר) מאחיהם שמעברו השני של כביש 1.
מי שמכיר היטב את הפערים בין שתי הערים המרכזיות והחליט לנצל את המציאות בשטח לטובת המוסד האמנותי הנחשק הוא אמון יריב, הבעלים והמנהל האמנותי של הגלריה. בשיחה שהוא מנהל עם The Art Newspaper חודש אחרי שחנך את החלל החדש, רחב הידיים והמשופץ למשעי במרכז ספיר שבאזור התעשייתי של שכונת גבעת שאול, יריב משדר ביטחון נוכח ההחלטה שקיבל.
במענה לשאלתי המתבקשת מאליה, יריב, שנודע גם בתור אמן פעיל שלמד צילום בבצלאל והציג תערוכות יחיד במוסדות כמו מוזיאון תל אביב ובגלריה רוזנפלד, מחייך בנינוחות. "למה דווקא בירושלים? אלו סוג השאלות שהתשובה עליהן היא 'למה לא'. נדמה לי שאם אתה מציג אמנות טובה, של אמנים שיש תהודה ומשמעות לעבודתם, אז האמנות הזו תמצא קהל. יש גלריה שיש עניין סביבה והיא מציעה איכות מסוימת, ובסופו של דבר העניין בורא את עצמו".
כשאני תוהה אם הוא שאל לדעתם של אנשי תרבות ואמנות ירושלמיים בטרם קיבל את ההחלטה הסופית, יריב מודה ש"כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי שאני משוגע או שזה יהיה מאוד קשה. אבל אני מאמין במה שאנחנו עושים, אני מאמין באמנים שלנו ואנחנו יודעים למשוך אלינו אנשים. אני רואה מה קורה למי שמגיע לישראל מחו"ל; אנשים נתקלים באמנות הישראלית, ומגלים שהיא ברמה מאוד גבוהה. בהמשך, הם אומרים לעצמם: 'איך יכול להיות שזה כל כך לא יקר?'
גלריה גורדון היא בפוזיציה שבה יש לנו הרבה מה להציע: אוסף עשיר, ידע נרחב, מיטב האמנים, קטלוגים ותרבות שכרוכה במקום. לכן אני חושב שיש לנו סיכוי טוב להצליח".
לא מתפשר על הדנ"א של המקום
כשיריב מתהדר ביתרונות המשמעותיים של גורדון על פני מתחרותיה, הוא יודע על מה הוא מדבר. את מושכות הניהול הוא קיבל לידיו ב-2004 מאביו ישעיהו (שעיה) יריב, שהקים את החלל הראשון של הגלריה ברחוב גורדון במרכז תל אביב יחד עם עתל ברוידא ב-1966. במהלך שנות פעילותה תחת אביו של יריב, הפכה גורדון לשם נרדף לחוד החנית של העשייה המסחרית בתחום האמנות בישראל. הגלריה ייצגה בתחילת דרכה אמנים מקומיים אוונגרדיים כמו הנרי שלזניאק, אביבה אורי ורפי לביא, לצד אמנים מרכזיים יותר נכון לאותה תקופה כדוגמת יוסף זריצקי ואביגדור אריכא.
בהמשך, יריב האב העביר את הגלריה לרחוב בן יהודה, צמצם את היקף התערוכות בה והפך אותה לבית המכירות הפומביות לאמנות הראשון בארץ (פעילות שמאז חדלה מלהתקיים בגורדון). הגלריה הפכה לשם דבר בכל הנוגע לייצוג אמנים ישראלים, הן בביצה המקומית והן מעבר לים, ומתהדרת באחד מעשרת האוספים הפרטיים הגדולים ביותר של אמנות מקומית. אמנים רבים משתוקקים להצטרף לרשימת מיוצגיה המכובדת, הכוללת כיום בעיקר את דור הביניים של האמנות הישראלית – יוצרים כמו לארי אברמסון, יאיר גרבוז, פיליפ רנצר ושרון פוליאקין – לצד אמנים צעירים יותר כמו אדם יקותיאלי (Know Hope).
ב-2018 החליט יריב הבן להעביר את הגלריה מרחוב בן יהודה למשכנה החדש ברחוב הזרם שבדרום העיר, בסמוך לאצטדיון בלומפילד. שנה לאחר מכן הגלריה חנכה את גן הפסלים המהודר שלה ברחוב המנוע, שבו מוצגים פסלי חוץ משתנים. השינוי הסתמן מאז כמהלך אסטרטגי נבון; אמנים רבים העתיקו את מקום יצירתם לאזור, שנמצא מרחק הליכה נוח מקריית המלאכה, המרכז התעשייתי בו מתרכזות מרבית הגלריות המתחרות של גורדון וכן גלריות שיתופיות המנוהלות על ידי אמנים.
בתור מי שהתנסה בכינון מעבר של גלריה ממיקום איקוני אחד לשכונה אחרת, יריב מסביר שהוא לא חשש לפתוח את החלל הירושלמי החדש בליבו של אזור מתועש ואפרפר. "גדלתי בגלריה שמוקמה ברחוב ראשי במרכז תל אביב; אולי זה אזור שנפתחו בו גלריות משום שהיה קרוב למלונות והייתה תקווה שתיירים בהם יגיעו לגלריות ויקנו. זה לא הקהל שלנו יותר ממילא. אנחנו מוכרים הרבה לאספנים מישראל. בכל הנוגע לחו"ל, הקהל האמיתי שלנו קצת דומה לי ולך", הוא אומר. "כשאת נוסעת ללונדון למשל, לא כל כך משנה לך איפה גלריה כלשהי נמצאת – אם את רוצה לראות מה שיש לה להציג, את תגיעי אליה כתיירת אמנות. זה בדיוק סוג הקהל שמעניין אותי, אלו שרוצים לדעת מה קורה בתרבות הישראלית והעברית כאן ועכשיו ויגיעו גם לירושלים כדי לחוות את זה".
עבור התערוכות הראשונות בסניף הירושלמי, אותו מנהל הגלריסט אורן מגדל תחת ניצוחו האמנותי של יריב, האחרון בחר בשני קלפים מנצחים: מוצגות בה עד סוף החודש עבודות של אביבה אורי לצד יצירות חדשות של האמן עופר ללוש. הקהל שנחשף אליהן, יריב מספר, מורכב מערב רב של אנשים. "נכנסים לגלריה אנשים שמגיעים מכל מיני מקומות. מגיעים תל אביבים אבל גם ירושלמים מכל הסוגים: תלמידי הישיבה שנמצאת ליד באים מתוך סקרנות, ולצידם מגיעים גם סטודנטים מהשלוחה החרדית של בצלאל. אני מוצא שאני פוגש שם אנשים אחרים, אלו לא אותם הלקוחות שמגיעים אלי לגלריה בתל אביב".
כשאני בודקת אם הוא חושש שגורדון ירושלים לא תשגשג כלכלית כמו הגלריה המרכזית בתל אביב, יריב טוען שכבר ארבעה שבועות אחרי הפתיחה הוא נחל אחוזי מכירה מוצלחים. "לפעמים זה יכול להיראות כאילו לקוחות חדשים רוצים לרכוש תמונה אחת בלבד, או שמדובר באספנים שרק מתחילים להתעניין. אני לא מודאג מזה, כי מניסיוני דווקא לקוחות כאלה הם אנשים שיכולים ללכת איתי דרך ארוכה. רוב הלקוחות הקבועים שלי הם אנשים שהתחלתי איתם ככה, והיום יש לי איתם מערכת יחסים עסקית וחברית שנמשכת כבר 20 שנים".
את החלל החדש, שממוקם בסמיכות לשלוחה החרדית של בצלאל, אומן, יריב משתף שמצא ורכש אחרי סיור בכמה לוקיישנים. "ראיתי יתרון במהלך של רכישה לעומת שכירה כי אחד הדברים שאני יודע על עולם האמנות כגלריסט הוא שברגע שהחלל הוא בבעלותך, אתה מרגיש הרבה יותר נינוח להתנסות בדברים חדשים. אמנם גורדון היא גלריה מסחרית פר אקסלנס, אבל כן נפתחת בפני האפשרות לעשות עוד דברים קצת אחרים. בנוסף, סביבי יש עוד כמה חללים שאפשר לרכוש, כך שאולי אוכל להעביר חלק מהאמנים שלי לירושלים או לאפשר להם לעבוד בסטודיואים שם אם ירצו".
אדיש לביקורת
כשאני מבקשת להבין אם אותם דברים אחרים אליהם יריב מתייחס כוללים גם שיתופי פעולה עם אמנים מקומיים או השתתפות בפסטיבלי אמנות ירושלמיים, הוא משיב שהוא "מקווה שבירושלים יהיה לי יותר פנאי לעשות את הדברים האלה, כי בתל אביב אני הלום מעומס הפעילות שלנו. אבל גם אם אבחר להשתתף בעתיד באירועים כמו פסטיבל מנופים, זה צריך להיות מתאים לדנ"א של הגלריה ולטעם שלי. זה לא דבר שאני יכול להתפשר עליו".
ומה בנוגע לייצוג של אמנים ירושלמים? "אני לא אשנה את התוכנית האמנותית כדי להגיע לקהל ירושלמי, אבל אני כן יכול להגיד שהחלל החדש מאפשר לנו להסתכל על דברים אחרת ולהציג אותם אחרת. כרגע, התערוכה הבאה שמתוכננת בגלריה תהיה של האמן מיכאל קובנר, שיציג עבודות חדשות. את קובנר אני מכיר שנים, שזה קצת מצחיק להגיד כי כשהייתי ילד היה לי ציור שלו בחדר. אני לא איזה מיסטיקן, אבל אולי בגלל שגדלתי בגלריה מגיל צעיר העבודה בה מזמנת לי מעגלים שנסגרים ונפתחים מחדש".
יש שהיו טוענים כי אותם מעגלים אליהם יריב מתייחס הם למעשה רשימת נבחרים אליטיסטית ובלתי ניתנת לשינוי, שמייצגת את הגישה המיושנת של הגלריה. יריב מודע לביקורת, אך לא נרגש כשאני מזכירה אותה. "הגלריה שלנו משדרת משהו מאוד סולידי, ולכן גם אם הייתי מציג אמן צעיר שזה עתה סיים את לימודיו היו מוצאים מה להגיד. אני לחלוטין אדיש לביקורת הזאת, זה הפך למעין דיבור שאני מוצא את עצמי נאלץ להגיב אליו אבל הוא לא באמת מעניין אותי. כשאני רואה דבר טוב אני מציג אותו, וזה פחות מעניין אותי אם מדובר באמן צעיר או מבוגר. השאלות שאני שואל את עצמי הן האם אני יכול לתרום לאמן מסוים, האם אני יכול לקדם אותו. זה גם קשור למידת הפניות שלי, כי אני מאוד מעורב בכל צעד שהגלריה נוקטת בו".
האם הצעד הבא, אם כן, הוא למנף את ההצלחה לטובת פתיחת חללים נוספים מעבר לים? "אני לא שולל מהלך כזה, אולי יום אחד זה יקרה, אבל אני לא עסוק בלהתרחב", יריב מסביר. "אני מנסה לממש את הדבר שאני מתעניין בו. בחרתי לפתוח חלל נוסף בירושלים כי היא נמצאת כאן קרוב, זה מקום עם עומק. אולי זה פתאום נשמע קל או מובן מאליו לפתוח גלריה מסחרית בירושלים, אבל עובדה שאף אחד לא עשה את זה עד כה. אולי זה חלק מהכוח של המותג הזה שנקרא 'גלריה גורדון'. בסופו של יום זה עסק, שתומך בעבודה של כ-30 אמנים בצורה הטובה ביותר שהוא יכול".
כשמסתיימת שיחתנו, יריב יוצא אל חלל התצוגה המרכזי של הגלריה בתל אביב, בה מוצגת "דברו עברית", תערוכת דגל של אחד מבכירי האמנים בגלריה, יאיר גרבוז. שני מבקרים יושבים מול הציורים, וכשהם מבחינים ביריב חולף על פניהם נדמה שהם לא מזהים אותו. "סלח לי, אתה עובד כאן?" הם שואלים. יריב נפרד ממני בזריזות ופונה אליהם באותו החיוך הסבלני. "כן, במה אתם מתעניינים?", הוא שואל. זהו עיצומו של יום עבודה, ולאמן-גלריסט מבית יש עסק לנהל.