"שנות היצירתיות הגדולות של איב סן לורן לא נמשכו זמן רב. במשך 40 שנות קריירה, עשר שנים היו הצלחה גדולה וה-30 האחרות, ייסורים. אבל במשך העשור הזה הוא היה המאסטר הבלתי מעורער של הבמה העולמית". כך מתארת את המעצב הצרפתי המפורסם ז'ורג'ינה סיביירו, יזמית הסטייל בחוד החנית של עולם האופנה בטורינו בחצי המאה האחרונה.
איב סן לורן (1936-2008), תלמידו של כריסטיאן דיור, הציג את האוסף הראשון שלו בשמו הפרטי ב-29 בינואר 1962, ב-30 Bis Rue Spontini, בפריז. זה היה לפני 60 שנה ולכבוד יום השנה, חמישה מוזיאונים גדולים בפריז חברו למוזיאון איב סן לורן פריז ולקרן פייר ברגה-YSL כדי להציג את הבגדים בדיאלוג עם היצירות והאמנים שמהם שאב השראה.
לדוגמה, במרכז פומפידו תוכלו לראות את החולצה הרומנית של סן לורן בהשראת ציור של אנרי מאטיס - הצייר פר אקסלנס של איב סן לורן - בעוד שמוזיאון הלובר מציג ז'קטים משובצים בזהב וקריסטלים מקולקציית ורסאי 1990 מתחת לתקרת הזהב בגלריית אפולון, שעיטר שארל לה ברון עבור לואי ה-14.
The Art Newspaper: מה ייצג איב סן לורן בעולם האופנה של תחילת שנות ה-60?
ג'ורג'ינה סיביירו: הוא היה הקוטורייר הגדול ביותר בתקופתו ולמרות שלא עשה שום דבר יוצא דופן מלבד עיצוב בגדים נפלאים, הוא הפך לאגדה. מ-1962 עד 1972, בגדיו הביעו את הטעם של התקופה טוב יותר מכל אחד אחר. לא הייתה לו היכולת של שאנל ליצור סגנון נצחי; הוא לא החזיק בשליטה של מדלן ויונט, לא בהומור היצירתי של שיאפרלי ולא ביכולות הטכניות של בלנסיאגה; הוא לא היה מודרני כמו קורז'; לא הייתה לו את היכולת לשלב יצירתיות וקפדנות ניהולית כמו ארמני. אף על פי כן, הוא היה בחלקו הסכום של כולם, עם ההילה הנוספת של "הגאון האבוד", שהובילה אותו שולל מוקדם מדי, אך סייעה בבניית המיתוס שלו.
אינטליגנטי ורגיש לשינויים תקופתיים, סן לורן הבין שעליו להסתגל לחברה ולא להיפך. זה לא נכון שסטייליסט משפיע על החברה; במבט זהיר על המתרחש סביבו, הוא הצליח לרכוב על גל הרגע. הוא היה הראשון שקיבל השראה מאופנת הרחוב והראה אותה על המסלול; הראשון שהציע שוויון מגדרי באופנה.
מדוע הייתה תרומתו היצירתית כה חשובה?
הוא הוליד טיפוס אלגנטי ואנדרוגיני של אישה. כבר מתצוגת האופנה הראשונה שלו ב-62', הוא הציג כמעט את כל הבגדים האופייניים לו שקיימים עד היום: הטוקסידו, חליפת המכנסיים, מעיל האפונה, ז'קט המדבר, ז'קט העור והחליפה. שאנל כבר המציאה מכנסיים לנשים, אבל הוא הפך אותם לאבן יסוד בקולקציות שלו. הוא העצים נשים. בעוד שאנל ניצלה את חולשתם, סן לורן האמין בכוחם.
ב-66' הוא פתח את הבוטיקים של Rive Gauche עם בגדים מוכנים, פיתוח שדחק לשוליים את האופנה העילית אבל הציע ללקוחות חלופות זולות יותר.
ז'קט "הומאז' לוינסנט ואן גוך" של איב סן לורן, 1988
© איב סן לורן © ניקולס מתאוס
אז הוא הצליח לתפוס את רוח הרגע תוך שהוא מסתמך על מה שכבר נעשה?
כן, הוא היה טוב מאוד בהתייחסות לעבר, לשאוב השראה מאמנות, מההיסטוריה ומה שנאמר קודם לכן. התשוקה שלו לאמנות הביאה אותו לתת כבוד לציור מהמאה ה-20, מפיקאסו ועד וורהול, ממאטיס ועד בראק, ממונדריאן ועד טום וסלמן ובעיקר ואן גוך, כשהשילוב בין אמנות ואופנה לא היה עדיין קלישאה. אבל אפילו על זה כבר חשב שיאפרלי בשנות ה-40.
אפילו ההוקעה של המבקרים את הקולקציה הידועה לשמצה שלו משנת 1971, שנוצרה בהשראת שיתופי פעולה נאצים בזמן המלחמה ופריז השערורייתית, לא עצרה את עלייתו המסנוורת.
האם יש יורש לאיב סן לורן היום?
לא. האופנה של היום היא יותר תקשורת מכל דבר אחר. על השולחן מחליטים הקונגלומרטים הגדולים שמקצים תקציבים סטרטוספריים, לומדים את חולשות ההמונים, בוחרים בדמות בעלת יכולת עצומה שמדביקים לה מותג שמייסדו נפטר מזמן ומבקשים ממנו ליצור קולקציה. אבל אין עוד יוצר שיוצא בשם משלו, שיצליח בלי שיושקעו בו מיליוני יורו. בהחלט יש כישרון בסביבה, אבל זה מתווך, נבלע על ידי הקבוצות האלה, כך שאין יותר מקום לגאון שהולך בדרכם ועושה מה שהם רוצים על ידי פנייה לקהל שלהם.
• Yves Saint Laurent aux Musées במרכז פומפידו, מוזיאון הלובר, מוזיאון ד'אורסיי, מוזיאון לאמנות מודרנית de la Ville de Paris, עד 15 במאי; במוזיאון פיקאסו, עד 15 באפריל
• תורגם מ- Il Giornale dell'Arte