שלושה חפצי אמנות שהופשטו מאנשי שבט Lakota שנהרגו במהלך 'טבח הברך הפצועה' בשנת 1890, כאשר חיילים אמריקאים הרגו כ-300 מאנשי לאקוטה בשמורת פיין רידג' בדרום דקוטה, עומדים במרכזו של תיק השבה יוצא דופן שבו מעורב מוסד סקוטי.
החפצים, הכוללים זוג מוקסינים, שרשרת ומצנפת ילדים, היו בין ארבעה חפצי אמנות שנמכרו לגלריה והמוזיאון לאמנות Kelvingrove בגלזגו שנתיים לאחר הטבח על ידי המתורגמן של שבט הלאקוטה ג'ורג' קרייגר, ששהה בגלזגו עם ה- Buffalo Bill's, מופע המערב הפרוע, הנודד והפופולרי שמאז זכה לביקורת על גזענות ורומנטיזציה של הכיבוש האמריקאי.
שרשרת מלחמה עשויה מחלקי פרסות של צבי שתלויות על עור, שנלקחה מלוחם לאקוטה לאחר 'טבח הברך הפצועה'
© CSG CIC אוספי המוזיאונים והספריות של גלזגו
המוזיאון רכש גם חולצת Ghost Dance, קמיע לאקוטה שנועד להגן על לובשו מפני פגיעה, שהוחזרה לשבט ב-1998 לאחר משא ומתן ארוך שנים בהנהגת פעילת שבט לאקוטה המנוחה, מרסלה לבו, (Cheyenne River Sioux). לבו היתה חברה ב'אגודת ניצולי הברך הפצועה', קבוצה של צאצאים הדוגלים בפיצויים והשבה של חפצים ושרידים, ודמות מובילה בתנועה הקוראת לקונגרס לבטל את מדליות הכבוד שהוענקו ל-20 חיילים שהיו מעורבים בטבח ב-1890.
משא ומתן קודם
מסיבות לא ידועות, שלושת החפצים האחרים נשארו בגלזגו. לדברי דיוויד מקדונלד, היו"ר של Glasgow Life, הארגון המפקח על מספר מוזיאונים בגלזגו, על החפצים האחרים לא דברו כאשר חולצת ה-Ghost Dance הגיעה לדיון.
עם זאת, צ'רלס ניו הולי, ממלא מקום ראש עמותת הניצולים, אומר שלבו כבר הייתה בתהליך של משא ומתן על החזרת החפצים לפני שמתה בנובמבר האחרון, בגיל 102. הוא גם טוען שחולצת ריקוד הרפאים ושלושת החפצים שעדיין מוחזקים בגלזגו צריכים להגיע לרשות 'האגודה לניצולי ברך פצועה' ולא להנהגת השבט, שאינה מייצגת באופן מלא את הצאצאים הישירים של בני לאקוטה שנטבחו במהלך הקרב.
"כשהוחזרה חולצת ריקוד הרפאים, היא לא הגיעה ל'אגודה לניצולי ברך פצועה'; זה הלך למועצת השבט, ואז למוזיאון", אומר הולי. "כל התהליך התעלם מאיתנו. הפריטים האלה שייכים לסבים ולסבתות שלנו - הרוח שלהם עדיין קשורה אליהם - אבל אנשים רואים בהם יוקרה וכסף. אלו פריטים רוחניים שאסור להציג בשום מקום".
למרות שמקרי ההשבה מסוג זה מוגנים בארה"ב על פי 'חוק הגנת הקברים והחזרה של האינדיאנים' - המחייב מוסדות במימון פדרלי לעשות מלאי של חפצים ילידים ושרידים אנושיים כדי להקל על החזרתם - לא קיים הסכם דומה בין ממשלות ארה"ב לממשלות זרות, מה שמשאיר את החזרת חפצי אמנות לחו"ל לפי שיקול דעתו של כל מוזיאון.
קרקפות של האבות
מקרה ההחזרה הבולט האחרון עם מוסד שאינו אמריקאי כלל את מוזיאון Karl May, מוזיאון גרמני שנקרא על שם סופר שצבר אוסף עצום של חפצי אמנות ילידים במאה ה-19, וכן 17 קרקפות השייכות לבני שבט אוג'יבווה. בקשה להשבתם חזרה לארצם נשלחה ב-2014, אך המוזיאון היסס להחזיר את הקרקפות, מחשש שזה יהווה תקדים, לדברי קולין מדיסין (Ojibwe/Anishinaabe), מנהלת התוכנית של 'האגודה לענייני אינדיאנים אמריקאים' ומומחית לשעבר להשבות למדינה, בעיקר משבט אוג'יבווה, שעבדה על המקרה.
"היו מחסומי שפה ותרבות והתנהל משא ומתן במהלך שמונה שנים ובסופו של דבר הדירקטוריון - מכל סיבה שהיא - הסכים להחזיר את הקרקפות לא לשבט אלא למשרד החוץ האמריקאי, מבלי להכיר בנו כריבון. אומה", אומרת מדיסין. "משרד החוץ היה צריך לנסח מסמך עם מילים ספציפיות הטוען שהם אפוטרופוסים, לא מטפלים חוקיים, לפני שהאבות הקדמונים נמסרו לבסוף לשבט ונקברו מחדש."
מבין שלושת החפצים שעדיין הוחזקו בגלזגו, המוקסינים הוצגו ב- Kelvingrove בין השנים 2006 ל-2014, וחולצת 'ריקוד הרפאים' מוצגת לפחות מאז 1960. אין תיעוד של שאר החפצים שהוצגו מאז שנכנסו לאוסף .
מקדונלד אומר שהמוזיאון "ממשיך בדיונים עם משפחתה של לבו וקבוצות צאצאיהם של 'ניצולי הברך הפצועה'", אך מוסיף כי "כל מקרה הוא אינדיבידואלי ביותר וכרוך בלוגיסטיקה, בירוקרטיה ועלויות מורכבות".
באוגוסט האחרון, החזירה מועצת העיר של גלזגו את הועדה, שהתכנסה בפעם האחרונה ב-2007, כדי לטפל בסוגיות השיבה שונות, כולל החזרת מספר פסלי ברונזה מבנין וחפצי אמנות אחרים שנמצאים במוזיאונים בעיר.