שבועות לפני מותו, ג'קסון פולוק אמר לסופר סלדן רודמן: "ציור הוא גילוי עצמי. כל אמן טוב מצייר את מה שהוא".
החינוך האמנותי הרשמי היחיד שקיבל פולוק היה מלגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק. הוא למד אצל הצייר האזורי תומס הארט בנטון, שהוראתו כללה את המסורת של ציור ממודל. באותם האולפנים בניו יורק, 80 שנה מאוחר יותר, דגמנתי בחיי בפעם הראשונה.
בעוד שהדוגמן/ית היה ישות נוכחת תמיד במהלך לימודי האמנות שלי, דוגמנות מעולם לא הוצעה כיותר מאשר הכנסה צדדית. לאחרונה סיימתי את הלימודים וכזקוקה לכסף, נרשמתי לדגמן לשיעור ציור, אבל מה שנשארתי איתו היה הרבה יותר מדמי כיס. הניסיון שלי הראה לי את המטרה האמיתית של הדגם, משהו שיכולתי להבין רק מהצד השני של כן הציור.
העירום באטליה כה מושרש עד שלעיתים נראה כי הוא מיושן, אך מטרת מודל העירום אינה רק מסורת, אלא זו המשותפת לכולנו: הגוף. אמן טוב לא סתם שואב אנטומיה מהמודל, הוא מפרש את האדם הזה שלפניו כדי למצוא אמיתות.
מבקר האמנות ג'ון ברגר מתאר זאת בספרו המכונן Ways Of Seeing (1972): "בהתגלות זו טמונה האנונימיות החמה והידידותית - בניגוד לקרה ולא אישית - של העירום... ברגע שעירום נתפס לראשונה, נכנס מרכיב של בנאליות..." ברגר אומר שבמצב המופשט הזה, פשוטו כמשמעו, מה שאנחנו רואים בסופו של דבר הוא משהו שאנחנו כבר יודעים. במילים אחרות, הגוף של הדוגמנית הוא הגוף שלנו, ולהיפך.
הדוגמנות נתנה לי את ההבנה שכל אמן משתף פעולה עם המודל שלו כדי להגיע למהות האנושות דרך הצורה האנושית - או כמו שפולוק אמר, לצייר "מה שהוא". דוגמן/ית מראה לאמן את מה שאי אפשר לראות במראה.
כדי להשיג השתקפות זו של האנושות, אמנים חייבים לעבוד גם עם מודלים מגוונים. Figure On Diversity מקדם גיוס של אנשים מעבר לדוגמניות הלבנות, הרזות, בעלי הגוף והסיסג'נדר שאתה מוצא לרוב, ומעודד אוםת לעסוק בדוגמנות.
"ניסיון העבר שלי כמודל דמות עזר לי להפוך למחנכת טובה יותר, אמנית ומדריכה לציור דמויות", אומרת אנג'לה דקרלי, המייסדת של Figure on Diversity. "הטבע האנרגטי של חילופי דברים הוא לפעמים כזה שמתעלמים ממנו, או מובן מאליו על ידי אמנים."
איכות שיתוף הפעולה של מערכת היחסים בין אמן/דוגמנית צריכה להיות מובנת משני הצדדים של כן הציור. אמנים שמעולם לא דגמנו עלולים לתפוס את הדגם בצורה לא נכונה כרהיט, ולשכוח לחלוטין את מטרת הציור המדבר והחי. הדוגמנות הפכה אותי לאמנית טוב יותר כי אני מבינה את הדינמיקה והמטרה האמיתית בין האמן לדוגמנית.
לאמנים יש הרבה מה להרוויח מדוגמנות - בהיותם כלי האנושות שנמשך לאורך תולדות האמנות. בין אם ייצוגי או מופשט - כמו במקרה של פולוק - מטרת האמנות היא לתקשר ומטרת המודל היא לספק את הצינור הרגשי שאמנים לומדים ממנו. איזו דרך טובה יותר להשיג את הגילוי העצמי שפולוק מתאר, מאשר לדגמן?
אמה שפירו היא אמנית ויזואלית אמריקאית ופעילה לשוויון גוף שבסיסה בוולנסיה, ספרד