המוזיאון הבריטי (BM) הכריז בחודש שעבר כי הוא זקוק למיליארד ליש"ט לשיפוצים. הבקשה באה לאחר בניית ההיכל הגדול החדש של המוזיאון שהסתיים בשנת 2000 עלה 100 מיליון ליש"ט והרחבה שלו בסיינסברי עוד 125 מיליון ליש"ט. הסבסוד למוזיאונים של אנגליה נע סביב 300 מיליון ליש"ט בשנה, עם 75 מיליון ליש"ט בלבד להוצאות הון. עידן הצנע שיזם ג'ורג' אוסבורן כשר האוצר קיצץ את ההוצאה הזו בשליש מאז 2010. כעת אותו אוסבורן רוצה להוציא מיליארד ליש"ט רק על מוסד אחד - שהוא במקרה יו"ר שלו.
הפזרנות הקודמת שלו, של 100 מיליארד ליש"ט עבור רכבת HS2 שלו, הותירה את שאר רשת הרכבות הבריטית ללא מזומנים. האם ה-BM תהיה ה-HS2 של מגזר המוזיאונים?
ה-BM מתנהלת באופן עצמאי וזכאית לגייס את כל כספים שביכולתה. אבל אנחנו יכולים לשמוע את המוזיאונים האזוריים של אנגליה מייללים ביחד, מכיסו של מי, הציבורי או הפילנתרופי, הכסף הזה יגיע? המוזיאון עדיין לא יכול להביא את עצמו לגבות תשלום עבור הכניסה, בניגוד ליריביו הלובר ומוזיאון המטרופוליטן. הוא דורש ממשלם המסים לסבסד את ששת מיליון המבקרים שלו, 3.8 מיליון מחו"ל.
אין סיבה לפקפק בבניין עם שירותים מיושנים וגגות דולפים. אבל כל הגגות של ארמון וסטמינסטר שוחזרו זה עתה תמורת 80 מיליון פאונד. יועצי הארמון ההוא סוכלו זה עתה מדרישתם לעוד מיליארדים, בחשד שהם רק חשבו על מספר ואז הוסיפו אפסים. פרויקטים ענקיים האלה יכולים לצאת מכלל שליטה בקלות רבה.
בעיה נוספת היא התזמון. מייקל גוב, מזכיר המדינה לענייני שדרוג, יצא לאור בדרישה להפנות משאבי תרבות מלונדון לצפון. מיליארד עבור ה-BM, יהא המקור אשר יהא, יגרום ל"שדרוג" כזה להיראות כמו רטוריקה ריקה. העיר הנואשת סטוק-און-טרנט הודיעה זה עתה שעליה לסגור את מוזיאון הקרמיקה שלה למשך חמישה חודשים בשנה כדי לחסוך 500,000 פאונד. זה נראה כמו מקרה נוסף של 'אפקט מתי', שבעניינים של ממון ציבורי נותנים "למי שיש" ולמי שאין, אפשר לקחת הכל.
מונוטוני קבוע
כל האמור - וצריך לומר - אין חולק המוזיאון הבריטי זקוק מאוד למהפך, מעל פני הקרקע וכן לכאורה מתחת. למרות כל החידושים האחרונים, לגברת הזקנה עדיין יש אווירה של סבתא ויקטוריאנית המהרהרת באחוזתה בבלומסברי. חדר אחר חדר מרופדים בארגזים מלאים בדברים שונים, מפוארים אך מונוטוניים קבועים. אין שום הקשר או חוויה בסבב של החדרים התקופתיים של מוזיאון ויקטוריה ואלברט. ההיכל הגדול, שבמקור היה אמור להציג פסלים מפוארים, קיבל עומס של טרקלין יציאה משדה התעופה. אלפי רישומים מקבלים בקושי חדר אחד לעיון הציבור.
מנהל המוזיאון, הרטוויג פישר, נחוש לדחוף קדימה את פרויקט הרוזטה שלו, לעדכן את מצגת המוזיאון ולתת לה ספין פוליטי. הוא רוצה תצוגה פחות "אירוצנטרית" ויותר "דה-קולוניזציה" של מה שחייב להיות המחסן האימפריאלי הגדול ביותר באירופה. בינתיים, ל"מסלול היסטוריות הלהט"ב" החדש שלו יש תחושה של ייאוש מתעורר.
הפרויקט של פישר בהחלט מבורך אם הוא יוציא את ה-BM מעברה המושרש אידיאולוגית. באמת הגיע הזמן לפתוח את הראש - ועיניים ולהיות פחות אובססיבי לגבי בעלות ו"אותנטיות". לכל הפחות, עולה הקריאה של העסקה עם יוון להשבת פסלי שיש הפרתנון ולמוזיאונים אפריקאים שיקצו חלק מ-900 יצירות הברונזה של בנין.
מוזיאון גדול לעתיד צריך לראות את עצמו כמרכז לאומי, אפילו בינלאומי, להפצת אוצרות ההיסטוריה האנושית במקום לקבור ולשמור אותם מתחת לאדמה. קבורה כזו בוודאי תחשב השערורייה האחרונה של האימפריה. ניתן היה לפזר את האוצרות לאזורים, ואכן יש להם תפקיד מוביל בקולוניאליות. אותו הדבר צריך לחול על אלפי הציורים הסגורים במרתפים של מוזיאונים אחרים בלונדון. הם שייכים לאומה, לא למועדון אוצרות מטרופולין. אם חוק המוזיאונים מהווה בעיה, שנו את החוק.
זו ההזדמנות האמיתית של אוסבורן - ושל פישר - לגרור את ה-BM אל המאה ה-21 כ"מוזיאון ללא חומות" אמיתי. הם יכולים להפוך את הדימוי שלו מזה של מטמון מופנם למזרקה של תרבות עולמית, פילנתרופיה אמיתית במובן הרחב של המילה. הן באידיאולוגיה והן בהצגה ה-BM המיושן עד כאב. אם זה אמור להיות מיליארד, הפכו אותו למיליארד עבור האומה.
• סיימון ג'נקינס הוא סופר ובעל טור בעיתון