במדינה מבוססת מהגרים, נימוסים והליכות נמצאים במסלול התנגשות מתמיד. הם הרי שפת האם הרוחשת מתחת לכל מילה נשמעת במרחב הישראלי התוסס בליל השפות. בתערוכה, מבקשת האוצרת טלי קיים לומר כי למרות מרחק הזמן, והיווצרות מסורות מקומיות, עוד מהדהדים הבדלים ופערים בין שפות אלה.
משבר הקורונה הכניס גם הוא משמעות חדשה למה שהיה נהוג עד היום כהתנהגות ברורה ונימוסית במרחב הציבורי. טקסי שלום פשוטים כמו לחיצת יד בעת מפגש ראשוני או חיבוק של ממש במקרה של מפגש חברי, הוכרזו כמסוכנים לציבור. בד בבד, נדמה שהוסר הלוט מעל לפערים שקיימים בתוך החברה הישראלית המגוונת והתחילו להישאל שאלות ביחס לתקנונים ולציות או אי הציות להם. מי קובע את הכללים ומדוע? אילו מנהגים חייבים להמשיך ולהתקיים בצל הסכנה? מה נעשה כעת בגלוי ומה בסתר? האם חשוב שהפרט יישאר נאמן לעצמו או שטובת הכלל היא צו השעה והיא דוחה נימוסים והליכות, נוהגים והרגלים?
"אני חושבת שהנימוסים החדשים שנולדים בעקבות התקופה הזו עדיין מתגבשים אבל לצורך העניין כשאני לובשת מסיכה והאדם שמולי לא לובש אחת הוא/היא הרבה פעמים ישאלו אותי: "חשוב לך שאשים מסיכה?" אומרת טלי קיים, האוצרת, "אני מבחינה שיש מקומות שבהם אנשים ישמרו יותר מרחק אחד מהשני (ישבו בכיסא מרוחק יותר בסניף הדואר למשל או במרווח בתחבורה הציבורית). אבל יותר מהכל השינוי נוכח מול הסתכלות על העבר. במהלך הסגרים קרה לי לא פעם שצפייה בסרטים שבהם דמויות מתחבקות, יוצאות למסיבות המוניות, יושבות בכיתה עוררו בי תחושה מוזרה. פתאום הסיטואציות האלה הרגישו לי חשופות. בעיניי ההזרה הזאת של מצבים חברתיים היא שינוי שלילי במובן שבו הוא מרחיק ומבודד אותנו אחד מהשני ואחת מהשנייה. פוגע במרקם החברתי-הקבוצתי".
מיטה לבנה בכיכר הבימה, רהיט המסמל אינטימיות, דווקא במרחב הציבורי - רונאל פינס
בחרנו להעמיק בשלוש עבודות:
תאיר אלמור, בוגרת שנקר, בת 30 עוסקת בקרמיקה ועיצוב תעשייתי עשתה עבודה בהשראת משלוחי האוכל הרבים שהזמינה לביתה בתקופת הקורונה. היא הוקסמה מסוגי האריזות השונים של המזון ובמיוחד התמקדה באריזות הסושי שהן חיקוי פלסטיק זול למסורת של כלי לכה יפניים. במהלך הקורונה יצרה את סדרת הפסלים הקרמיים "מסעדות סושי קרובות אליי" שבה חתיכות ניגירי, גיוזות ושאר מנות יפניות מוכרות מעטרות כלי חרס קלאסיים ועמודים יוניים. הסדרה מעלה את מעמדו של האוכל הזמין והמהיר, שבמקומותינו ארוז בפלסטיק, לדרגת קדושה.
קרמיקה ועיצוב תעשייתי בהשראת משלוחי אוכל - תאיר אלמור
הזמנת המשלוחים היוותה עבורך מקור השראה לאומנות? מדוע אריזות הפלסטיק משכו את תשומת ליבך?
"לא הזמנתי אוכל הביתה כי בהכרח חשבתי שאעשה מזה עבודת אומנות, אבל קראתי באותה התקופה של הסגר הראשון את הספר ״בשבח הצללים״ של ג'וּנְאִיצִ'ירוֹ טַנִיזַקִי ופתאום נפלה עלי ההבנה שכל הסושי הזה שאני מזמינה כדי להתנחם בזמן שאני בבית בעצם מסמל איזה מפגש של תרבויות. העיסוק שלי בקרמיקה כמובן הוביל אותי באופן טבעי לשים לב למגשי הפלסטיק, שהם סוג של חיקוי זול למגשי לכה יפנית, וזה התחבר לי עם עוד מופעים של טיפול בטקסטורה וצבע כמו עיטורי דלפט שמקורם במזרח בכלל".
למה סושי?
"אני מאוד אוהבת סושי וכל מני כופתאות, אני חושבת שזה עיצוב אוכל מושלם לגמרי! בגודל ביס, זה תמיד מאוד יפה ומדויק, ומבטא איזה עמלנות שאני בתור יוצרת מאוד מתחברת אליה. האריזות מזון של אוכל יפני (או מהמזרח כי אנחנו כאן מכניסים הכל לאותה קטגוריה) הן פשוט מיקס מושלם של תרבויות, ויש בזה משהו מרתק".
בתערוכה 'נימוסים והליכות' אריזות הסושי יהפכו לארונות תצוגה ומעמדים עבור סושי יצוק קרמיקה צבועים באופן שמזכיר את אריחי הדלפט ההולנדיים אשר אפיינו בעבר ארמונות ובתי אצולה הולנדיים. לכאורה מוצג כאן שילוב בין תרבות אירופית גבוהה לתרבות צרכנית נמוכה. אך מסתבר שמסורת הדלפט נתגבשה בהולנד בהשראת כלי הפורצלן הסיניים והיפאניים שהובאו להולנד על ידי סוחרים במאות ה17 וה18. לפתע הופך העיטור היוקרתי לחיקוי נמוך. ממש בדומה לאריזות הפלסטיק של הסושי.
איך חשבת על הרעיון של השילוב עם הקרמיקה ההולנדית?
"גם העיטורים של הדלפט הם מיקס, הם הגיעו לכל מני מדינות בעולם בעקבות מסעות וכיבושים של המערב במדינות המזרח (סין, יפן). כמעט לכל מדינה יש את העיטורים כחול לבן שלה (הולנד כמובן, ברזיל, פורטוגל, רוסיה וכו). לכולם יש פיסה מהתרבות החומרית של המזרח בכלל בלי לדעת שזה המקור של העיטורים הללו".
סושי וקרמיקה הולנדית - תאיר אלמור
מה מייצג עבורך השילוב הזה של תרבות גבוהה ונמוכה?
"אני אישית חושבת שלחשוב שיש איזה הבדל מהותי בין דברים ״נמוכים וגבוהים״ בעולם הייצור העכשווי זה קצת מוזר. כמעט כל מה שאנחנו צורכים היום נעשה בסין ועובר label slapping. גם מה שנדמה לנו שהוא ״גבוה״ יכול להיות בדיוק באותה האיכות של מה שנתפס כ״נמוך״, כשהדבר היחיד שיבדיל ביניהם זה שם המותג. גם קרמיקה לא כ"כ יכולה יותר להיתפס כדבר גבוה כפי שהיה בעבר, כמעט כל הייצור הקרמי בעולם עבר למזרח ונעשה בייצור המוני ואין יותר כמעט עסקים משפחתיים (בצרפת/ אנגליה או איטליה - מדינות שמזוהות עם ״תרבות גבוהה״ של אורנמנטיקה) לייצור כלי פורצלן בעלי מסורת ציור ארוכת שנים. לכן ההפרדה בין גבוה ונמוך היא קצת לא נכונה לטעמי ובגלל זה גם בעבודה שלי ערבבתי ברמה החומרית והקונטקסטואלית בין כל העולמות הללו, ובין מה שהיינו מגדירים כנמוך וגבוה".
איך חווית את הקורונה בתור אומנית? זה נותן יותר השראה? או מכווץ להיות בעולם סגור?
"האמת ששלוש השנים האחרונות היו מאוד משמעותיות לקריירה שלי, אני מרגישה שנוצר איזה הכרח מבחוץ להאט קצת את הקצב וזה גרם לי לעבוד יותר בסטודיו ולהתבונן טוב יותר וברגישות יותר על העולם כשאני מחוץ לסטודיו. כל התרחשות היא השראה, גם אם היא כביכול ״שלילית״ כי היא גורמת לנו לזוז ולשבור את ההרגל. כמובן שכמו כולם סבלתי מחרדות מגוונות סביב התקופה הזו, אבל איכשהו עם כל הבלגן שמתרחש אלו היו שנים שהצגתי בהן בתערוכות בארץ ובתערוכות בינלאומיות ועברתי איזה קפיצת גדילה מאוד רצינית בעבודה שלי".
רונאל פינס, בוגרת שנקר, בת 29, מעצבת ואומנית מרחב עוסקת באמנות ויזואלית: מיפויים, מייצבים ווידיאו הציבה מיטה לבנה בכיכר הבימה, רהיט המסמל אינטימיות, דווקא במרחב הציבורי. המיטה, רהיט אינטימי המסמל ביתיות, הוצבה בכיכר הבימה השוקקת בצהרי היום. עוברי אורח תועדו בווידאו בזמן שהם בוחרים לשבת או ממש להיכנס אל תוך המצעים הלבנים הנקיים. אל מיטה אנונימית שלא ידוע של מי היא.
האם נהיה מוכנים להיכנס למיטה בצורתה הנוכחית? באדיבות רונאל פינס
כעת, מוצג הפרויקט בתוך גלריה מוגדרת, בבניין לשימור בעל מאפיינים ביתיים. אך המיטה עצמה כסמל השתנתה מאז. בימי הסגר הרבים, לפעמים תוך כדי חולי ממשי בנגיף הקורונה, הפכה המיטה למשכן בפני עצמו. בית שבתוך הבית. ואולי בית שאבד- עבור רבות ורבים מגפת הקורונה סימנה מעבר דירה ונדודים. לפעמים מתוך בחירה לפעמים מתוך הכרח כלכלי. המיטה, הרהיט הבסיסי ביותר ליחידת הדיור, הוטלה בספק ולא נלקחה יותר כמובן מאליו. בתערוכה 'נימוסים והליכות' מזמינה אותנו רונאל פינס לשהות בתוך המיטה שהפכה למרחב מחיה, אנחנו מוזמנות/ים לצפות בפרקים הקודמים שבהם הייתה המיטה לבנה ומסודרת. ונשאלת השאלה האם נהיה מוכנים להיכנס למיטה בצורתה הנוכחית?
איך המיטה שהצבת בכיכר הבימה עבורך את הנימוסים והליכות הקורונה?
"הצבתי את המיטה בכיכר הבימה לפני שהקורונה פרצה לחיינו. תחילה, הפרויקט בחן את היחסים בין פרטי לציבורי, ושאל כיצד “בית” מתקיים במרחב הציבורי. באמצעות תיעוד המיטה במיקומה החדש נחשפו הרגלים, התנהגויות, ואינטימיות לכלל האוכלוסייה שעד כה נשמרו בתוך הבתים. לכן, הפרויקט במהותו נוגע בקודים חברתיים, למשל מה מנומס לחשוף במרחב הציבורי ומה לא?
עכשיו, כשהפרויקט מקבל קונטקסט של תקופה חדשה עם קורונה זה מייצג עבורי את הנימוסים וההליכות בשני אופנים: הרגלים שהיו כל כך לגיטימיים כמו לחיצות ידיים, חיבוק עם הקרובים וחגים משותפים, השתנו לחלוטין. הווידיאו של תיעוד המיטה בכיכר הבימה נותן הצצה למה שהיה פעם, מה שהיום כנראה ולא יקרה עוד. ספק אם אנשים יכנסו למיטה זרה בעונה שהיגיינה וריחוק חברתי כל כך מודגשים. עברנו לצד השני של המדרכה כשאדם זר עבר מולנו - אז להיכנס יחד לאותה המיטה?
האופן השני מתייחס לשינוי שעברנו יחד עם הבית שלנו. לפתע הבית מכנס בתוכו חיים שלמים, עבודה, לימודים, דייטים ובילויים. המרחב הציבורי הפך לדיגיטלי, ופתאום המיטה מייצגת בית אחר. אנשים מתעדים עצמם על בסיס יומיומי באמצעות צילום וידיאו, מהבית, מתוך המיטה. בכך, חושפים את העולם האינטימי והמוצנע אל המרחב הציבורי החדש.
את השינויים האלו החלטתי לבטא דרך המיטה שהוצבה בתערוכה הקבוצתית ״נימוסים והליכות״ באוצרותה של טלי קיים".
למה דווקא מיטה?
"מיטה היא סמל לבית. היא מכילה את הסודות וההרגלים הכי אינטימיים שלנו. קיר וקורת גג אינם מספיקים לבדם, בלעדיה הם רק עוד מבנה".
הופתעת מהתנהגות האנשים שנכנסו למיטה לא מוכרת?
"מאוד. המיטה ממש חוללה שינוי במרחב. אנשים סביבה עצרו והסתקרנו, חלקם נשכבו ואפילו חלצו נעליים כדי להתכרבל בפנים. אלו היו רגעים מרגשים עבורי, המיטה הספציפית הזו היא מיטת הילדות שלי".
איך חווית את הקורונה בתור אומנית? קיבלת יותר השראה? או שהעולם הסגור מדכא?
"שאלה מעניינת. בחודש הראשון לסגר, זו הייתה חוויה חדשה ומרגשת אז היצירתיות פרחה בתוך הבית.
לאחר מכן היה מוזר, העיסוק המרכזי ביצירה שלי הוא המרחב הציבורי והיחס של האדם בתוכו.
אז מצאתי את עצמי מתבוננת מהמרפסת אל הרחוב בכל יום באותה השעה ומתעדת את תנועת המכוניות והולכי הרגל שהייתה דלה, אך גם השתנתה כל פעם בין הסגרים וגלי ההתפרצויות".
ביטויים שעומדים בסתירה גמורה למטען התרבותי של מעשה הרקמה המסורתי - סתיו טל
סתיו טל, בוגרת המדרשה, בת 30, עובדת במוזיאון מציגה מחשבות בוטות על רקמה עדינה.
הרקמה מייצגת תרבות גבוהה והיא מלאכה נשית שנלמדה גם בבתי אצולה ולבנות טובים. הרקמות של סתיו טל מציגות משפטי יומיום בוטים יותר כמו "תגמור בחוץ" או כאלה שנאמרים בנימוס וגורמים לאי נוחות כמו "זה שלך". חלק מהיצירות מציגות "רשימות מכולת מציצניות" שטל, כאישה צעירה המשוטטת בין דירות רבות מבחינה בהן: למשל מנורת איקאה גנרית שחוזרת על עצמה בכתובות שונות. ביטויים מורכבים, קשים וחושפניים אלה, עומדים בסתירה גמורה למטען התרבותי של מעשה הרקמה המסורתי. בתערוכה 'נימוסים והליכות' מחברת סתיו טל בין רקמות חדשות וישנות, עבודות בד לצד עבודות נייר והופכת אותם למעשה טלאים מונומנטלי שיתפקד כווילון הנשפך מהחלונות אל מרכז הגלריה. הפעם, הווילון, אמצעי מיסוך והסתרה, דווקא חושף עולם פנימי יותר.
איך עבודת רקמה עם מסרים בוטים מבטאת עבורך את הנימוסים והליכות הקורונה?
"אני עוסקת הרבה בתיעוד. יש לי משיכה לרגעים הקטנים, שלי ושל אחרים, בהם אני צופה מהצד. אני יכולה לעצור הכל ולכתוב ב"פתקים" בטלפון שלי משפט ששמעתי או סיטואציה יפה שהייתי עדה לה - כך נוצרו רוב העבודות שלי בתערוכה הזו.
אני לא חושבת שהמסרים שלי בוטים, הם מציגים רגעי יום יום שאולי מרבית האנשים לא משתהים כדי לתת להם מקום כמו מפגש מקרי ברכבת עם אדם זר, או הודעת ספאם, אז אולי מפתיע לראות את זה תלוי בתערוכה.
באדיבות סתיו טל
איך חווית את הקורונה בתור אומנית? זה נותן יותר השראה? או מכווץ להיות בעולם סגור?
האמת שאני ממש פרחתי בסגרים. קיבלתי לגיטימציה ואין סוף זמן לעסוק בכל התחביבים שלי. קראתי, רקמתי, ציירתי, אפיתי, צפיתי בסרטים וגם כתבתי יומן קורונה עם תחושות מההווה וזיכרונות מהעבר".
"העבודות של רונאל ותאיר מתייחסות למחשבה על הרגלים שהשתנו. פרויקט המיטה של רונאל מתייחס לשינוי בשתי רמות: זו יצירה שהוצגה בעבר במרחב הפתוח ואנשים הוזמנו להשתתף בה בצורה אחת ועכשיו המיטה עומדת על הראש (תרתי משמע) ואנשים מוזמנים להיכנס אליה בדרך אחרת, שלא מוכרת להם. בשיחות בינינו הכיוון הזה עלה מתוך המחשבה על המיטה כרהיט שהפך לאוטונומיה בקורונה: כשלא היינו צריכים לצאת החוצה יכולנו פשוט לחיות מהמיטה שלנו. וחלקנו נאלצו פתאום לעבור דירה ולעזוב את המיטה שלהם. המיטה שרונאל השתמש בה היא מיטה מהילדות שלה. וזה מעורר מחשבה על האנשים שחזרו לגור עם ההורים בתקופה הזאת", אומרת האוצרת טלי קיים.
התערוכה תיפתח ב-19/3/2022 ותוצג במרכז אדמונד דה רוטשילד, שד' רוטשילד 104, תל אביב, עד 1/5/2022.
פתיחה: 19.3 - נעילה: 1.5
אמניות/ים מציגות/ים: קארין אלמקיס, פנינה סימקוביץ', דקל סרי, תומר פרוכטר, תאיר אלמור, דוד (דוכי) כהן, רונאל פינס, סתיו טל
אוצרת: טלי קיים