גללים מזהב ועיניים מפרחים בתערוכת רחוב בעיר המפרץ

ישנן ערים בהן תוואי השטח יצר תנאים לארכיטקטורה יוצאת דופן. חיפה היא דוגמא מצוינת לכך בישראל, ושביל המדרגות שנמתח ממעלה הכרמל ועד העיר התחתית מציע חווית הליכה ושיטוט בין דירות ומבנים ישנים שבנויים על צלע ההר. זהו גם המקום שנבחר לתערוכה ציבורית חדשה: "שתי נקודות דמיוניות, והנוף"

ברובע המדרגות שבעיר חיפה, ניצבים גרמי מדרגות ישנים ועתיקים לצד חדשים וקלים יותר לטיפוס. האומן דוד בהר פרחיה מצא בגרם המדרגות הישן השראה ליצירתו "MULATTIERA SOUVENIR" שהיא למעשה גללי חמורים מצופים זהב. בכל כמה מדרגות המבקר ניתקל באסופה של גללים מוזהבים בעלי מרקם שגורמת להולך הרגל, לעצור, להתבונן ואפילו למשש.

דוד אומר כי תוואי השטח הייחודי וההיסטוריה של השביל סיקרנו אותו, הוא ידע שאת עבודת הקבע הראשונה שלו יציב שם. הוא הבין שיצירתו חייבת לכלול חמור, עכשיו רק נותר לו לחפש אחד כזה. הוא יצא למסע בעקבות חמור שיוכל להשאיל על מנת להוביל בדרך ההיא ובסוף מצא אחד בנצרת, את המסע שלו במדרגות העתיקות בחיפה הקליט לפס קול שמשלים את יצירתו: http://www.davidbehar.info/project/mulletiera-souvenir-up-hill-sound-work/

אבל למה חמור? אני שואלת אותו.

"המקום נקרא שביל החמורים למרות שזה מדרגות ולא שביל. בפעם הראשונה שהגעתי למדרגות גיליתי גם מקטע של המדרגות העתיקות, מי שבנה אותן התאים אותן לפיזיולוגיה של החמור. חמור לא יכול להעלות יותר מחמש מדרגות. כל 3-4 מדרגות הוא חייב מישור" מבהיר דוד, "זכרתי את המקצב הזה של הליכה ומנוחה לאחר שאני התנסיתי במסע על חמור. חיפשתי אלמנט פיסולי שיוכל להדהד את הקצב הזה. מה אני משאיר בשטח? באותם ימים לקחתי חלק בפרויקט אחר כחלק מהקולקטיב נוף משותף, שם הסתובבנו עם חמורים והיו גללים בכל מקום. אמרתי וואו זה בדיוק הצורה והאלמנט המתווך של הזיכרון".

אז איך הפכת את הגללים לאומנות מוזהבת?

"חיפשתי חמור ומצאתי כזה בחווה של חברים. אספתי גללים מהרצפה, יבשתי אותם עד שאיבדו את ריחם אבל שימרו את צורתם. התחלתי תהליך של לקיחת צורה ויצירה בפיסול של תבנית. יצרתי את הצורה של הגללים ויצקתי, קיבלתי טקסטורה מדויקת וחריצים. לקחתי דבר נמוך והפכתי אותו לעבודת הנצחה, זה כל חיפה ככה, לפעמים נדמה לי שלא מכבדת את העבר, וצריך לעצור רגע ולנצור אותו. זו גם הסיבה שהשתמשתי בציפוי זהב אמתי, יש פה אלמנט של הנצחה ורוח".

דוד בהר פרחיה, 53, הוא אמן רב תחומי וחוקר עצמאי, עד לפני שנה היה מרצה בכיר במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. פועל במגוון אמצעים אמנותיים, בהם פיסול, מיצב, ארכיטקטורה ארעית, מיצג, רישום ווידאו. בעבודותיו הוא בוחן מקומות על כל השכבות והרבדים הגלומים בהם, תוך התייחסות להיבטים תרבותיים, פוליטיים וגאוגרפים.

בעשור האחרון הציג פרויקטים בבריטניה, ישראל, צרפת, איטליה (כולל בביאנלה בוונציה ה- 53), ברזיל ויוון. הוא האמן הישראלי הראשון שהציג בתערוכה Crucible – הנחשבת לאחת מתערוכות הפיסול הגדולות והחשובות באנגליה, לצד דמיאן הירסט, אנתוני גורמלי, שרה לוקאס, לין צ'דוויק ואדוארדו פאולוצי.

פועל על קו התפר בין פיסול לארכיטקטורה, בין רישום לווידאו, ובין מיצב למיצג. עוסק בחוויה הפיזית של היצירה האמנותית וביחסי הגומלין בין אמנות לפעולה, ובוחן את מושג ה"מקום" תוך התייחסות למרכיבים תרבותיים, חברתיים, היסטוריים ופיזיים-גיאוגרפיים. באמצעות יצירותיו מתערב במקומות קיימים תוך שינוי, הסטה, וערעור על תפיסת המציאות כדבר מוחלט וייצור חווית צפייה אקטיבית בה הצופים מהווים מרכיב אינטגרלי ביצירה, מתוך תפיסה המרחיבה את היחסים אמנות/סביבה/קהל.

בשנים האחרונות יצר עבודות במרחבים ציבוריים שונים ומורכבים. הוא מציג בחללי תצוגה מוסדיים ואלטרנטיביים בארץ ובעולם. דוד שותף מקים של קולקטיב ״נוף משותף״, אשר פועל ביחס למציאות הסוציו-אקולוגית באתרים ספציפיים שונים, בכללם, ישראל, גרמניה ופולין.

האם שמחת להשתתף בתערוכת רחוב אחרי שאתה רגיל להציג במוזיאונים? יש סיכוי לזילות העבודות, מבקרים יכולים לקשקש או להרוס יצירת אומנות שעמלת עליה רבות.

"המטרה של האומנות היא ליצור חיכוך וחריגה ודווקא זה יכול לקרות יותר טוב במרחב ציבורי ולא במוזיאונים. אני לא קתולי בעניין הזה, אז יהיה קצת גרפיטי ליד היצירה שלי, אבל זה אתגר. זו העבודה הקבועה הראשונה שלי אי פעם. בדרך כלל אני עושה פרויקטים ארעיים שמתפרקים. אבל זו הפעם הראשונה שהזמינו אותי לחשוב על עבודת קבע".

והפעם, דווקא גללים, זבל אורגני שמתכלה יהפוך להיות עבודת קבע.

"נכון, זה חלק מהיופי", הוא אמר וצוחק.

אתה אוהב לעשות אומנות מוזמנת או לעשות מה שאתה רוצה?

"הרבה פרויקטים אני יוזם ומוביל, כמו פרויקט שלי בערד ובעין חרוד, ככה אני מעדיף לעבוד, אבל אני גם צריך להתפרנס, ועד שאצליח לממש את הפנטזיות והרעיונות שלי, זה נחמד לקבל עבודות כאלה קטנות יחסית למכלול של הדברים. במרחב ציבורי אתה חייב ליזום, הרבה דברים עשיתי בלתי תקציבים מיוזמתי. אני רואה משהו ואני חייב להגיב אליו. מה עוד שזה נפלא לעשות אומנות במקום שאתה חי בו ומכיר אותו. הייתי בשנות התיכון בתיכון ואז חזרתי לחיפה. זה נפלא להיות בדיאלוג עם ההיסטוריה".

אתה נהנה יותר ליצור בארץ מאשר בחו"ל?

בכל אתר יש את האתגר שלו. בעשייה שלי בפירנצה אני נחשף לאתגר תרבותי מרתק, הקהל שלך הוא קהל שזה לא רק האוצרים, זה קהל שבודק את השפה שלך בתרבות אחרת וזה דורש המון הקשבה. עבדנו בשיתוף פעולה עם אנתרופולוג אורבני. אתה צריך להקשיב יותר. פה בארץ, הדברים זורמים.

רובע המדרגות

את הגללים המוזהבים של דוד, כמו עוד עשרות עבודות נוספות של אומנים נבחרים מהעיר חיפה ניתן לראות החל מהשבוע בתערוכה בציר מדרגות גדרה וגמלא בנתיב אלף מדרגות חיפה. מתחם התערוכה נקרא "רובע המדרגות" וחוצה את הרחובות יפה נוף - הנרייטה סולד – החשמונאים - גולומב.

לראשונה, זה שנים, הוזמנו אמני חיפה לפעול בפעולת קבע במרחב הציבורי, כשהם מתבקשים להגיב למרחב. היוזמה לתערוכה נולדה במהלך משבר הקורונה מתוך רצון לתמוך באמנים ובאמנות המקומית ומתוך הכרה בחשיבותו של המרחב הציבורי. תערוכת הקבע ברובע המדרגות שואפת לעודד הליכה עירונית ולחבר בין מדרגות חיפה: העיר התחתית, הדר הכרמל והכרמל המרכזי.

התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" עוסקת בשאלת ייצור הנוף החיפאי האייקוני וחושפת את ההיסטוריה שמאחורי תכנונו - האם הוא אקראי או מתוכנן ומה המבט לוטש העיניים, אל נמל חיפה וצפונה, מסתיר. התערוכה מציעה נקודות מבט אלטרנטיביות ושואלת מתי מרחב הופך לנוף ואיך רואים עיר. עוד מתייחסת התערוכה למתח שבין תכנון לטבע עירוני בעידן של משבר אקלים וסביבה. התערוכה מתייחסת גם לפולקלור של נתיב המדרגות המכונה "שביל החמורים" ומאירה את ההיסטוריה של המקום.

רובן המוחלט של העבודות בתערוכה הן עבודות תלויות מקום, המתייחסות למאפיינים של האזור: הטבע העירוני, מרקמי האבן, המעקים, הגדרות וריהוט הרחוב, השתקפויות הנוף המשתנות ושטחים ציבוריים פתוחים. בין המדיומים בתערוכה: פיסול, צילום, ציור, גרפיטי, הצבות קונספטואליות, עבודות סביבתיות, רישום בנוף, התערבויות בסביבה ועוד.

בציר התערוכה נחשפות ונגלות "המדרגות שמאחורי המדרגות" - מדרגות היסטוריות שנבנו טלאים טלאים ומציצות כשריד ארכיאולוגי הנושא מטען נרטיבי על התפתחות המקום. עוד בנושאי התערוכה: תפקידה של אמנות במרחב הציבורי וכיצד אמנים שפועלים בחיפה מגיבים לנוף העירוני ביצירתם, הממשק שבין מרחב ציבורי לפרטי ואיך מקום הופך לבית.

פרחי העיניים של רחל אניו

עוד אומנית שתציג עבודה מעוררת השתהות באירועי רובע המדרגות היא רחל אניו, בת 30 מתגוררת בקריית ים, בוגרת מכללת מנשר בהצטיינות. אמנית רב תחומית חברתית. העיסוק העיקרי של אניו הוא בצילום ובחקירה של נושאים הקרובים לליבה כשהיא מפרקת ומפענחת את דמותה שלה עצמה, כקנבס, נושא ונשוא תוך כדי ניסויים וטעיות של טכניקות צילום שונות, פירוק והרכבה מחדש תוך התמסרות לתהליכים נפשיים פנימיים. אניו עוסקת רבות בפרופיילינג של צעירי העדה האתיופית בחברה הישראלית, בצבע עור, זהות, מגדר ושייכות.

"באמנות שלי אני מתעסקת בעיקר בצילום כאמצעי וכחומר גלם. אני יוצרת וממחזרת דימויים מן הקיים לכדי דימויים חדשים", אומרת רחל, "תמיד יצרתי, כי הרגשתי שחסרה פלטפורמה למי שמדברת ונראית כמוני. כשהבנתי את המשמעות של המקום שאני נמצאת בו הבנתי שאני אמנית, שיש בי רצון וצורך לשינוי – אפילו הקטן ביותר. את הדימויים שהייתי צריכה תמיד עשיתי, בניתי ויצרתי בעצמי, ועל הדרך הזמנתי את מי שצריך לקחת חלק מהיצירה או להיות חלק ממנה. רוב היצירות שלי עוסקות בי, כאישה שחורה, שמנה או מלאה, לא באמת משנה, ובגרעין המשפחתי שלי. כשאני בשלבי יצירה זה כמו להיות בדייט, כי בכל יצירה נדרש זמן כדי להבין אותה ולהכיר אותה. אני שואלת אותה שאלות והיא מחזירה. לפעמים אני מבינה שזה לא זה – וממשיכה הלאה בחיפושים. כשהיצירות שלי יוצאות לרשות הכלל המשמעות שנתתי להן כבר לא משנה, אני מזמינה את הצופה להסתכל על היצירה כמו על דף לבן, ליצוק עליו את הפרשנות שלה ולהכיל את המקום שלה. אמנות היא לכולן, ואני יוצרת בשבילי ובשביל מי שרוצה וצריכה."

בתערוכת קבע "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" במרחב הציבורי בחיפה מציגה אניו תצוגת התקנה של "פרחי עיניים" הממוקמים על קיר "ירוק". העיניים של האמנית, מתייחסות לנקודות מבט רבות שקיימות לנו. כשהיא ממקמת את העיניים מול הנוף החיפאי האייקוני היא מבקשת להזכיר כי יש באפשרותנו לבחור את נקודת המבט שלנו בהתייחס לדמותה של העיר ובהתייחס לדמותם של בני אדם המרכיבים אותה. בהצבה על קיר ירוק משופע עלים ומטפסים, העיניים של האמנית הופכות לצורה אורגנית, ביו מימיקה, שמחזקת את הקשר והדמיון בין גוף האדם ובין הצומח.

התערוכה בתמיכת מפעל הפייס, ביוזמת עיריית חיפה, ראש העיר עינת קליש רותם וחבר המועצה ניר שובר, ובניהול בית הגפן.

"משעולי המדרגות היפיפיים על ההר הם נכס ייחודי וחד פעמי, שהופך את חיפה לעיר שאין שניה לה", אומרת ראש העיר עינת קליש רותם, "יחד עם הכחול הניבט מכל פינה, הירוק העוטף והשופע, ההיסטוריה המשולבת על כל צעד ושעל, והצעידה לקראת עתיד של העיר הכי שווה בארץ - אני גאה בפרויקט החיפאי היצירתי הייחודי שלנו."

עוד אומנים שמשתתפים בתערוכה הם: איה אורבך, עדן אוריון, אפרת אייל, טליה אליאב, רחל אניו, אלון אקהויז ייגור אדמוביץ' ולוטם חממה (סטודיו ya), דוד בהר פרחיה, אביטל בר שי, חמודי ג'נאם, דורון גזית, מיטל דנק, לילך ובר, מארק יאשאייב, שירן יצהרי, שמעון כהן, ארז כספין (erck), דורית לבון שטרנפלד, שי לוינשטיין, אנה לוקשבסקי, עידו מרקוס, בעז נוי, שחר סיון, אורית סימן טוב, איריס סינטרה, בלו סמיון פיינרו, נרדין סרוג'י, סנא פרח בשארה, אשרף פואח'רי, אור פיינרו, איל פרידלנדר, חן צרפתי, ינאי קלנר, גיא קפלן, אליזבט קרוגולוב, מור רימר, חן שדמי שרף, סמאח שחאדה, כרמל שפע, תמר שפר.