ב-35 השנים שחלפו מאז מותו, אנדי וורהול נשאר נקודת ציון ברוח הזמן התרבותית והחברתית. אין להכחיש את השפעתו על עולמות האמנות, האופנה, הפרסום והתרבות באופן רחב יותר, אך עולמו הפנימי נשאר עד לאחרונה חמקמק. זה מתחיל להשתנות לאט: הביוגרפיה האחרונה של בלייק גופניק מכילה יותר מ-900 עמודים ותערוכות אחרונות בטייט מודרן ובמוזיאון ברוקלין שמו דגש רב יותר על הביוגרפיה שלו. ועכשיו יש לנו את הסדרה התיעודית של נטפליקס, 'יומני אנדי וורהול'.
סרטי הדוקו של אנדרו רוסי, כוללים שישה חלקים, המעבירים כמות מדהימה של מידע על שנות ה-70 וה-80 וסצנת האמנות בניו יורק באותה תקופה, כולל השחקנים הגדולים שלה. החל משנת 1968, השנה שבה צולם וורהול בתמונה המפורסמת על ידי השחקנית והאמנית ולרי סולנאס.
הראיונות כוללים את האמן גלן ליגון, Fab 5 Freddy, דבי הארי, המבקר המנוח גרג טייט, יוצר הסרטים ג'ון ווטרס והסוחרים לארי גאגוסיאן ומרי בון - כולם תורמים לדיוקן עשיר יותר של וורהול, ושופכים אור על מי שהוא היה יותר מאשר על מה שעשה ויוצרים קשר בין האישיות הציבורית והפרטית שלו.
'יומני אנדי וורהול' מבוסס על הספר בן 1,200 עמודים באותו השם, שפורסם ב-1989.
בין 1976 עד למותו ב-1987, התקשר וורהול לידידו משכבר הימים, העורך פט האקט, על בסיס כמעט יומיומי וסיפר על דרכו ועַל הזיכרונות שלו שחשפו אדם שלמרות שנחשב לכוח בתרבות הפופולרית האמריקאית ובעולם האמנות במשך שני עשורים, היה אומלל מאוד ולעתים קרובות לא בטוח בעצמו ובמערכות היחסים שלו.
רוב הפרקים מתחילים בשחזור של סצנות מהיומנים עם קריינות של וורהול שנעשתה ע"י בינה מלאכותית. הקרדיטים הראשונים כוללים פתק המכיר בשימוש בבינה מלאכותית כדי ליצור את הקריינות בקולו של וורהול, ושהדבר אושר על ידי קרן אנדי וורהול.
זהו נוהג שנוי במחלוקת - הוא הפך לנושא לוויכוח סביב זיופים בסרט התיעודי Roadrunner משנת 2021, על השף המנוח אנתוני בורדיין - כך שנראה שהטקסט ההסברתי של היומנים מנסה להקדים כל ביקורת שתקום.
הסדרה בוחנת כיצד וורהול תפס את עצמו ואת מורשתו, במיוחד בעשור האחרון לחייו - יצירה של מיתוס וגם מותג שיאריך ימים אחריו. זה מתכתב עם האובססיה של וורהול לסלבריטאים (ובהכרח, לתקופה שלו בסטודיו 54), הניסויים שלו עם סמים והרצון שלו להשתלב.
פרק שבמרכזו מערכת היחסים שלו עם ז'אן מישל בסקיאט מוצא את וורהול מתקשה להישאר רלוונטי. בין השנים 1983 ל-1985, הצמד הפיק יותר מ-200 ציורים ופיתח ידידות קרובה שלפי חלק מהדיווחים גבלה בקשר מיני.
האוירה הקווירית נמצאת בחזית הסדרה. למרות הפרסונה הא-מינית או הפרישות שטיפח, לוורהול היו מספר שותפים גברים והוא יצר כמה מהאמנות הטעונה ביותר מבחינה מינית של התקופה. חלק גדול מיומני אנדי וורהול מתרחש בשיאה של מגיפת האיידס, שמטילה צל ארוך על השנים האחרונות לחייו של וורהול. הסדרה בוחנת את הפחד שלו להידבק במחלה, להימנע מחברים שחלו בה וכיצד ראשי הקהילה הקווירית התאכזבו ממנו כי הוא "לא היה הפעיל הפוליטי שאנשים רצו".
ג'סיקה בק, האוצרת ב- מוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, מייחסת את הסתייגותו של וורהול לאמונה הקתולית ממנה בא וטוענת שתגובתו למשבר נעשתה דרך הדימויים הדתיים של ציורי שנות ה-80. פטריק מור, מנהל המוזיאון, רואה בוורהול כמי שתפס את "תחושת האבדון בעיר ניו יורק שבוודאי קשורה למשבר האיידס".
הסרט התיעודי מראה כיצד הושפע וורהול באופן אישי מהאיידס. כמה מהרגעים המרגשים ביותר מתמקדים בשני שותפים שלו, מעצב הפנים ג'ב ג'ונסון ואיש הקולנוע, ג'ון גולד. וורהול רדף אחרי גולד בעקבות הפרידה שלו מג'ונסון. "אני צריך לנסות להתאהב וזה מה שאני עושה עכשיו עם ג'ון גולד", כתב וורהול בתחילת החיזור שלהם.
גולד היה צעיר בהרבה מוורהול ומעולם לא יצא מהארון בפומבי. הסדרה מספרת על תקופות שמחות רבות שחלקו בזמן שהיו יחד משנת 1982, כולל טיולים לקייפ קוד, אספן ומקומות נוספים. למרות מערכת יחסים מסובכת, נראה שוורהול וגולד העריצו זה את זה, מה שבא לידי ביטוי במכתביו של וורהול אליו ובתיאורים האוהבים של התקופה שבה בילו יחד. הם נפרדו ב-1985 וגולד מת בשנה שלאחר מכן מסיבוכים הקשורים לאיידס. סיבת המוות לא דווחה על רקע האקלים התקשורתי המוטה סביב המשבר וגולד לא הכיר בפומבי במיניותו.
וורהול הוא נושא מאתגר עבור סרטי ביוגרפיה וסרטים דוקומנטריים, אבל רוסי מבין את זה נכון רק לרוב. זו לא סדרה מושלמת; יש הרבה שחזורים מיותרים והפרשנות על ההיקסמות של וורהול מצרכנות יכולה להיות קצת מיותרת. אבל זה נותן לצופים תפיסה רעננה נחוצה מאוד על וורהול ומרים את המסך מעל חייו הפרטיים. ובזמן שבו זכויות הלה"טב נותרות מותקפות, היומנים הם תזכורת לכך שהמאבק הזה נמשך והם מחזקים את ההשפעה המתמשכת של חייו ועבודתו של וורהול יותר משלושה עשורים לאחר מותו.
• 'יומני אנדי וורהול' יצא עכשיו בנטפליקס