פיליפ כהן, יהודי שחי בפריז ונוהג לבקר בישראל מספר פעמים בשנה. רואה באהבתו לאמנות עוד היבט של אהבתו לבני האדם ומשלב אותה עם אהבת ישראל. בתערוכה הוא חושף לקהל הרחב את האוסף הפרטי שלו. ובהיותו אספן טוטאלי ומסור, הוא מעורב בכל התהליך.
כהן הוא אספן-חוקר וסקרן, פעיל ומעורה בעולם האמנות הבינלאומי באופן אינטנסיבי. כבר יותר משני עשורים הוא מתעניין ואוסף רק אמנות עכשוויות. אמנות, לדבריו, היא הרבה יותר מחומר ויופי. כהן מעמיק לחקור על אודות העבודות שהוא רוכש ונסיבות היווצרותן, מצרף פיסות מידע שונות האחת אל השנייה מתוך תשוקה.
האוסף כולל אמנים מרכזיים בסצנת האמנות הבין-לאומית בעשורים האחרונים, בהם אמנים צרפתיים המעידים על עומק היכרותו ומחויבותו לאמנות המושגית העכשווית, אמנים בריטים ואמריקאים הרומזים בנוכחותם הן על הרגע שבו 'נכנס' כהן לעולם האמנות, אך יותר מכך על הטעם האישי שגיבש לעצמו ועל הקפדתו להרחיב את קשת בחירותיו. באוסף בולטים גם אמנים ישראלים העוסקים בסוגיות מושגיות ובשאלות של רב-תרבותיות.
בשיחה שקיימנו עמו, הוא מדגיש - "אספנים רבים מתייחסים לקנייה של אמנות כמו זכייה בגביעי ניצחון, אוהבים חפצים ונכסים. לא שאני לא אוהב ניצחונות וגביעים, אבל הגילוי של אמנים שעושים עבודת חשיבה ללא התגלמות ממשית היה עבורי "יגעת ומצאת, תאמין". זוהי אמנות עכשווית."
בתערוכה הנוכחית, בולטת ההתייחסות למרסל דושאן, אמן צרפתי-אמריקני שעל פי רוב משויך לתנועת הדאדא, ולתנועת הסוריאליזם. בלא מעט מהעבודות, ישנן עבודות מחווה המרמזות על ניכוס של דימוי, פעולה גופנית או שיבוש לשוני-מושגי, עבודות עם נוכחות של כתב וכתיבה המעידות על עניין בלשון ככלי לבחינת הדינמיקה בין אדם, שפה ועולם.
אז איך הופך אדם להיות אספן אומנות, ומה זה אומר? ישבנו לשיחה קצרה עם האספן היהודי פיליפ כהן.
duchamp
באדיבות פיליפ כהן
מתי התאהבת ביצירה של דושאן ובאמנות מושגית עכשווית?
"התאהבתי בעבודותיו של דושאן עוד מצעדיי הראשונים כאספן לפני 30 שנה. האופי הרדיקלי של עבודתו, בפרט ה-ready-mades(מונח שטבע האמן מרסל דושאן המתאר אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים), היה טריגר עבורי. באותו זמן התרחקתי בעצמי מהציור ועבודתו אפשרה לי לשקול מחדש, כבר מצעדיי הראשונים כאספן, את הגדרת יצירת אמנות, מעמדה וגבולותיה ובעיקר להרהר במושגים כמו חתימה, שכפול, מיחזור וניכוס – מבלי לשכוח את הסיקור התקשורתי וההילה של המערכת המוזיאולוגית.
נכון שהרקע הרעיוני כביכול עובר בכל ההיסטוריה של האוסף שלי.
ככל שעובר יותר זמן, כך יש ליצירות הנרכשות קשר שאין להכחישו עם אמנות מושגית. אבל אני לא מבצע רכישה לפי הקריטריונים הבלעדיים האלה. לעתים קרובות אני אומר ש"אני מעדיף לאסוף מושגים מאשר דימויים"
מדוע החלטת להתמקד בתערוכה הזו במחוות של אמנים אחרים לדושאן?
"בגלל שיצירת ה'רדי-מייד' הראשונה של דושאן היא בת יותר מ-100 שנה, ולמרות שישנם עדיין אמנים רבים שמתייחסים לדושאן כיום בעבודתם, אמנים אחרים פיתחו מאז שפות אמנותיות חשובות אחרות. לזה אני קורא "דיאלוג בין-דורי". וורהול כל הזמן התנסה בזה מחדש, לא תמיד בצורה אינטליגנטית, ג'ונתן מונק מבקר מחדש את הארנב של ג'ף קונס, ג'יל מילר עושה כבוד לסרטון ההיסטורי של בלסארי "I am making art", מירצ'ה קנטור מחייה את דמותה של אן לי, שיצרו פייר הויג'ה ופיליפ פארנו".
איזו מחווה מרגשת אותך במיוחד?
"אני מאוד אוהב את הדפס ידו של דושאן שקיבל קונטקסט חדש על ידי הנס פיטר פלדמן, כנראה גם בגלל זה בחרנו בו עם דרורית גור אריה, בגלל שהוא ממחיש בצורה מושלמת את הנושא שלנו במחוות של אמנים. אנו נמצאים בנוכחות שני אמנים שחושבים את העבודות מבלי לדאוג להיבט האסתטי שלהן.
דרורית רצתה גם לחקור את נושא היד כמוטיב באוסף, ידו של האמן. כמובן, היד שם כדי ליצור, אבל עבור אמנים רבים באוסף שלי, הייתי אומר ש"היד חושבת".
כאספן שאוהב ומעריך מאוד אמנות. חשבת פעם להיות אמן בעצמך?
"לא, מעולם לא הרגשתי שיש לי נשמה של אמן. אבל אם להיות אוצר? אז ברור שכן, אבל רק מהאוסף האישי שלי. לעתים קרובות אני אומר: אם אתה רוצה להכיר אותי, תראה את הפורמטים הקטנים שלי, מה שאני מכנה ה"סימנים" של האוסף שלי, שבמובן מסוים הם הדיוקן העצמי שלי.
אבל למי שמכיר אותי היטב יודע שיש בי גם צד אובססיבי – צורך לסדר כל הזמן מחדש את האוסף, כמו פאזל או עבודה בתהליך, אבל עבורי זה גם מרחב הרהור שבו כל יצירה חדשה שנבחרה, מקושרת לאחת אחרת".
Louise Lawler
קרדיט צילום: Louise Lawler
מתי הבנת שאתה באמת אספן אמנות, ולא רק נהנה מיצירה חדשה?
"הבנתי שהפכתי לאספן כשמוזיאונים התחילו לבקש ממני להשאיל עבודות לתערוכות. אבל אני בעצמי, ממש הבנתי את האוסף שלי, רק כשהוא הוצג לראשונה בפתח תקווה בשנת 2014, במיוחד כשהאוצר עמי ברק ערך את הפרקים בקטלוג. כל כותרת פרק היא ניכוס של יצירה קיימת באוסף כמו, "למה תמונות עכשיו" מאת לואיז לולר או "לראות לראות", או אפילו "גם אני עושה אמנות", מה שעשוי לרמוז שהפכתי לאמן בעצמי. גם כותרת התערוכה "מותק, אני ארגנתי את האוסף" היא מחווה לעבודה של אלן רופרסברג האמריקאי.
כשיש לך הזדמנות להציג את האוסף שלך ולבדוק איך אחרים רואים אותו, אתה מבין שבנית אוסף אמיתי עם קווי מאסטר".
כהן אינו מסתפק ברכישת עבודות אמנות אלא הוא קונה לעצמו מקום גם בליבם של האמנים, שעם חלקם הוא מקיים קשרי ידידות. יעידו על כך מספר העבודות שיצרו אמנים במיוחד עבורו, כמו עבודות המשרטטות יחסי מוען-נמען אינטימיים והופכות את יצירת האמנות למחווה אישית במערכת הקשרים שטיפח כהן עם כמה מהאמנים מהם רכש את היצירות. רעיון זה מיוצג בתערוכה, בעבודתו של מירצ'ה קנטור (נולד ב-1977): צ'ק המצויר ביד שהאמן העניק לאספן, מחווה שמקורה בצ'ק דומה שהעניק דושאן לרופאו האישי, מעין היפוך תפקידים המעיד על נכונותו של האמן להמשיך בסחר חליפין שאינו מושתת אך ורק על כסף.
"חיי כאספן מנוקדים בסיפורים, בגלל הקרבה והחברות שלי עם רבים מהאמנים שאני אוסף. הרשי לי לשתף בשתי אנקדוטות: האחת היא כשמירצ'ה קנטור היה אמן צעיר מאוד, טיפלתי בו כשהייתי רופא שיניים. היו לו מעט אמצעים וכדי לשלם על הטיפול, הוא הציע לי צ'ק מצוייר (a drawing of a check"") כפי שעשה דושאן עם רופא השיניים שלו.
השניה היא כשביקשתי מפיליפ פארנו לכתוב את הטקסט לקטלוג האוסף שלי, קיבלתי כטקסט שני ציורים של גחליליות עם האזכור 'רישומים לחבר' ".
איך בחרת מה להציג מהאוסף הגדול שלך בתערוכה זו?
"הבחירה הזו היא לא רק שלי, אלא במיוחד של האוצרת דרורית גור אריה. כנראה שדרורית לא יודעת את זה, אבל היא אפשרה לי, ואני מאוד אסיר תודה לה, להעמיק בנושא הזה של "מחוות אמנים".
גלריה "אחד העם 9", רחוב אחד העם 9 , תל אביב
שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00, יום שישי ושבת : 11:00-14:00