שאלה הגיונית מטרידה אמנים שחווים צנזורה ברשתות החברתיות: אם האמנות שלי היא מטרה לצנזורה, האם תימנע ממנה תמיכה והכרה בעולם האמנות? למרבה הצער, דאגה זו הופכת למציאות עבור אמנים רבים המצונזרים באינסטגרם, וההשלכות עלולות לסכן את כל התעשייה כפי שאנו מכירים אותה.
המדיה החברתית שינתה ללא ספק את עולם האמנות ואפשרה לאמנים לשתף, להתחבר ולגשת להזדמנויות כמו שלא היו מעולם. זה נתן לאמנים רבים הזדמנות להתעמת עם סטנדרטים מסורתיים ולכאורה יצר מקום לקולות ולגופים בשוליים. אבל, במציאות, אמנים אלה נתקלים לעתים קרובות ב"הנחיות קהילתיות" ש(למרות שמאפשרות במפורש עירום באמנות) חסרות את הניואנסים להבחין בין אמנות לגסות, ולכן הן גורמות לצנזורה נרחבת של יוצרים בשוליים.
אמן אחד כזה, רוברט אנדי קומבס, מגדיר את עצמו כ "אמן הומוסקסואל, נכה", אשר מתבטא לגבי הצנזורה המתמשכת על עבודתו ברשתות החברתיות. למרות הכבוד הנרחב לאמנות שלו, באינסטגרם, הוא טוען שהוא "מוגבל למספר תמונות בודדות שאני באמת יכול להציג... ואם אני בתערוכה קבוצתית, הם לא יכולים לקדם את העבודה שלי כי היא תצונזר". קומבס אומר שבתקופתו בתוכנית ה-MFA לצילום, בבית הספר לאמנות, הוא יצר קשרים משמעותיים עם אמנים משפיעים אך הם לא יכלו לחלוק את הערכתם לעבודתו באותה דרך שהם יכלו עם סטודנטים אחרים, מה שהציב אותו בעמדת נחיתות לגיטימית.
למרות התנצלויות מעטות לאמנים מפורסמים, אינסטגרם עשתה מעט מאוד כדי לטפל בדאגותיהם של אמנים מצונזרים לאורך השנים. הגישה הרשלנית שלהם כלפי אמנים נוספה על ידי העברת SESTA/FOSTA, חוקים שגורמים כעת לפלטפורמות להיות אחראיות לחומרים מיניים מגונים שפורסמו על ידי משתמשים. תוך שהיא נוקטת אמצעי מנע, אינסטגרם מכוונת לכל חומר שעלול להיחשב אפילו מרחוק כבעל תוכן מיני - כלומר, כל תמונה הכוללת את הגוף העירום. ההתקפות האלה נגד אמנות ואמנים מובילות לא רק להגבלת החשיפה של חשבון עד כדי חוסר תועלת אלה גורמת גם למחיקת פוסטים וחשבונות מהפלטפורמה.
לא רק החשבונות של האמנים מושפעים, אלה גם החשבונות שמשתפים את עבודתם. טיפאני קול, אמנית הנאבקת כל הזמן בצנזורה באינסטגרם, מתארת את המלכוד: "איך אנחנו אמורים לעבוד בסביבה הזו, כשהציורים והתצלומים המצונזרים שלנו נחשבים מזיקים מכדי לשתף אותם? אם גלריה לא מסוגלת לחלוק את עבודתם של האמנים שהיא בוחרת אז אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שזה לא ישפיע עם מי הם יעבדו בעתיד".
חרדת הצנזורה היא נוכחות מתמשכת ברשתות החברתיות, וכזו שממשיכה לגדול. אמנים מצונזרים לא רק מאבדים את ההזדמנות לחלוק את עבודתם, הם מאבדים את הסיכוי להתקדם בעולם אמנות שגם סובל מאותה חרדה.
בעוד שהמוסדות שלנו מתיימרים לתמוך באמני שוליים, איפה הקולות החזקים שלהם על ההשפעה הגוברת של צנזורה ברשתות חברתיות? האם בדיוק כפי שאמנים חוששים, הסיכונים הפוטנציאליים גורמים גם להם לשתוק?