יש היבט בסיסי של הערכת אמנות שנראה שחסר בכמה מירידי האמנות הגדולים. במרכזי מטרופולין כמו ניו יורק, מיאמי או לוס אנג'לס, לרוב חשוב להיראות באותה מידה כמו להראות את העבודות המוצגות. תגי המחיר יכולים לרוב לעלות על הציורים או הפסלים שהם מחוברים אליהם. אבל זה לא המקרה ביריד האמנות של דאלאס.
"יש מערכת יחסים אמיתית עם יופי ורגש ואמנות כאן בדאלאס", אומר דומיניק טאוטנט, מנהל חטיבת גלרי בלואין. אנשים מסתכלים על האמנות עצמה ולא כל כך מודאגים מהשם, המותג או ההשקעה. וזה בסדר." הגלריה של Toutant, שבסיסה במונטריאול, קנדה, השתתפה במשך שש שנים, כמעט מחצית מחייו של היריד שהשנה הוא במהדורה ה-14 שלו. לדבריו, חלק מהשמחה של היריד היא שבניגוד לירידים מהמיינסטרים, המבקרים לעתים קרובות לוקחים את זמנם להסתובב וחוזרים מספר פעמים. הם נושמים את האמנות בניגוד לבולמוס בה.
קרוליין מונה, Voice Gone Cannot Speak (2022)
באדיבות Galerie Blouin Division
חלק ניכר מסגנון ההערכה הזה ניתן לייחס לקצב החיים הדרומי בדאלאס. אנשים כאן הולכים לאט יותר מאשר בחלקים אחרים של ארה"ב. שיטוט הוא חלק מהטיול כמו היעד ויש להתייחס אליו ככזה. הנקודה הזו מתבררת לאחר כמה דקות של סיבוב ביריד, שחזר השנה לגלריית תעשיית האופנה. בכניסה מקבל את פנינו נציב שדוחף עגלה שאיתה הם מגישים קפה חם ותה קר.
כל זה, אגב, בחינם. קשה לדמיין דבר כזה במיאמי או בניו יורק. אבל זה האירוח הדרומי.
קבלת פנים וחום כזה קשה למצוא, במיוחד בעולם האמנות, אבל בדאלאס זה מגדיר את סצנת האמנות. כתוצאה ממגיפת הקורונה ששינתה את נוף כוח העבודה, אלפי אנשים עברו למזרח טקסס מנקודות ציון מטרופוליניות כמו ניו יורק, לוס אנג'לס או שיקגו. הם הגיעו בגלל שכר דירה זול יותר, הזדמנויות טובות יותר וקצב חיים נוח יותר. דאלאס ראתה קרוב ל-100,000 תושבים חדשים בעיר בין 2020 ל-2021. על פי ה-San Antonio Business Journal למעלה מ-40% מההגירה המקומית מגיעה מקליפורניה.
תצוגת התקנה Various Small Fires
"זה נהדר שגדלתי בעיר שבה אתה מרגיש שאתה מכיר את כולם, ואז פתאום זה מרגיש כמו עיר חדשה לגמרי", אומרת הילארי פאגאדאו, הבעלים והשותפה של גלריית 12.26 בדאלאס. פאגדאו מחזיקה ב-12.26 עם אחותה, חנה. מלבד היותה אחת הגלריות הצעירות הנחשבות ביותר בדאלאס, האחיות כמעט נולדו למכור אמנות - סבתן, ז'אן פאגאדאו, מכרה במשך שנים הדפסים כחולים מביתה בדאלאס. "אחת מתוצאות המגיפה הייתה שרבים מהצעירים, שכבר עברו לטקסס בשביל הקריירה שלהם או בשביל חיים נוחים יותר, מצאו את עצמם עם יותר הכנסה פנויה", אומרת האנה. "הם לא יכלו לצאת לטיולים או להוציא כסף על ארוחות ערב מפוארות. במקום זאת, הם תפסו את באג האיסוף. זה תמיד היה מאוד נחשב, איסוף מאוד מכוון. זה בגלל אהבת האמנות".
"במשך שנים השוק השתנה באופן שהוציא את האספן ממעמד הביניים", אומר הגלריסט קריס וורלי. "במיוחד אחרי 2008, רק העשירים מאוד יכלו להניע את השוק. עכשיו, דברים משתנים. אנשים עוברים לערים זולות יותר מכיוון שעבודותיהם עברו למודל המרוחק. הם יכולים ללכת לאן שהם רוצים. החל מקיץ 2020 אנשים התחילו להופיע בגלריה ואמרו, 'רק עברתי לכאן מקליפורניה, משיקגו, מניו יורק'. כל כך הרבה אנשים מתחילים לאסוף אמנות כי עכשיו יש להם את האמצעים לכך. והאספנים החדשים האלה, הם קונים אמנות בגלל שהיא מרגשת אותם, לא בגלל הסכום שהיא נמכרה במכירה פומבית בעונה שעברה. הם קונים אמנות כי הם מאוהבים באלמנטים הצורניים, כי הם אוהבים אותה".