זכוכית, עם התכונות הטכניות והאמנותיות הטבועות בה, הוכיחה את עצמה כמדיום משכנע עבור אמנים ילידים כפרקטיקה לחלוק סיפורים ועיצובים מסורתיים ולחקור סוגיות עכשוויות. החומר הגמיש ומשנה הצורה הוא המוקד של התערוכה: Clearly Indigenous: Native Visions Reimagined in Glass (עד 16 ביוני), התערוכה במוזיאון לאמנויות ותרבות אינדיאנית בסנטה פה, ניו מקסיקו, המציגה יצירות של 33 אמנים ילידים, כמו גם אלה של אמן הזכוכית הנודע דייל צ'יהולי.
המופע מציג את עבודתם של 29 אמנים מ-26 שבטים ומדינות בארה"ב וקנדה וכן ארבעה אמנים ילידים מאגן האוקיינוס השקט. יותר מ-130 יצירות אמנות זכוכית עכשוויות מוצגות, לרבות כלים, קופסאות, טוטמים, בעלי חיים, דמויות אנושיות, פסיפסים, מסכות וחפצים ייחודיים אחרים שמכבדים את המסורת אך גם חוקרים אתגרים מודרניים.
"לאיקונוגרפיה ילידית יש היסטוריה ומסורת והמשכיות בעיצוב, אבל אמנים עכשוויים, אולי במידה הרבה יותר גדולה מאמנים ילידים קדומים יותר, מרגישים חופשיים להשתמש בחוש היצירתי שלהם", אומרת לטיציה צ'יימברס, המנכ"לית לשעבר של ה-Native, בפיניקס, שאצרה את התערוכה יחד עם קאתי שורט. "זה לא רק להעתיק דפוסים מהעבר, אלא לבנות את הרגישויות האמנותיות שלהם לתוך היצירות שלהם ואל החפצים שהם יוצרים."
טוני ג'וג'ולה, Two Together, 1995. צילום: קיטי ליקן.
התמונה באדיבות המוזיאון לאמנויות ותרבות אינדיאנית.
אמנים ילידים היו עמוסים בסטנדרטים כוזבים של "אותנטיות" מאז התקופה הקולוניאלית. לויד קיבה ניו המנוח, מייסד המכון לאמנויות אנדיאניות אמריקאיות (גם הוא מסנטה פה), ערער על אמונות אלו.
"מה שלויד ניו אמר היה שאם זה אמן ילידי אז זו אמנות ילידים", אומר צ'יימברס. "אמן חייב להיות חופשי ולהיות יצירתי או שהוא מאבד את הרגישות."
ניו היה זה ששתל את הזרע לתערוכה זו לפני שנים רבות, כאשר הסביר כיצד תנועת אמנות הזכוכית בסטודיו ותנועת האמנות הילידית העכשווית הצטלבו ב-IAIA בשנת 1974. דייל צ'יהולי הקים את החנות הראשונה של המכון ולימד שם זכוכית במשך סמסטר . מאוחר יותר הוא הקים בית ספר לזכוכית במדינת וושינגטון, ועורר תנועה עם מעוזים בדרום מערב ובצפון מערב האוקיינוס השקט.
צ'יימברס סיפרה לראשונה על הסיפור בספר שהפך לקטלוג התערוכה. "כשעבדתי על הספר, הבנתי שיש סיפור גדול יותר שאפשר לספר עם התערוכה, איך המשיכו התלמידים הילידים להשתמש באיקונוגרפיה ובעיצובים ההיסטוריים והמסורתיים שלהם- כמו גם בעיצובים ילידיים עכשוויים באמנות הזכוכית שלהם", היא אומרת.
התערוכה מאורגנת לפי נושאים, כולל קטעים שכותרתם "השמיים מעל", "קולות אבות" ו"גשר בין שני עולמות", המשקפת את הדיכוטומיה של החיים בתרבויות הילידים והמיינסטרים.
רוברט "ספונר" מרקוס, Cobalt Cosmic Blue, בסביבות 2010
צילום: וונדי מק'אהרן. באדיבות רוברט "ספונר" מרקוס.
הכלים והסלים מציגים הזדמנויות מעניינות לפרשנות מחודשת בזכוכית, אומרת צ'יימברס, כאשר אמני פואבלו נוטים ליצור כלי זכוכית המזכירים סירי חרס, ואמני החוף הצפון-מערבי שואבים מהמסורות שלהם ויוצרים כלים דמויי עץ או אריג. דוגמאות בולטות כוללות את Aunt Fran's Star Basket (2021) מאת דן פריידי (lummy), Two Together (1995) מאת טוני ג'וג'ולה (Isleta Pueblo) - אחד מנפחי הזכוכית הילידיים המוקדמים ביותר - ו-Cobalt Cosmic Blue (2010) מאת רוברט "ספונר" מרקוס (Ohkay Owingeh).
עלייתה של תנועת אמנות הזכוכית הילידית עשויה להיות קשורה לא פחות לתכונות האמנותיות של המדיום כמו גם לדרישות הטכניות שלו. עבודת זכוכית, וניפוח זכוכית בפרט, היא מאמץ משותף שדורש כמה זוגות ידיים של אמנים הפועלים יחד לתמוך ביוצר הראשי.
"אני חושדת שהעובדה שזה שיתופי באופיו כן השפיעה על העניין של הילידים באמנות זכוכית, כי כמובן, תרבות הילידים מאוד שיתופיות ומוכוונות לקהילה", אומרת צ'יימברס.
אמנות הזכוכית היא תהליך רב שלבי עם הזדמנויות רבות לשיתוף פעולה אמנותי. האמן Tlingit Preston Singletary, פסל זכוכית עטור שבחים, שיתף פעולה במספר פרויקטים בתערוכה, כולל עםYellow Butterfly Cylinder (2005) מאת תמי גרסיה, שעוצבו בהשראת כלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות והתגלה שיש בהם שאריות שוקולד .
Raven Skyriver, Adrift, 2015.
צילום: אולפני KP. תמונה באדיבות רייבן סקייריבר, סטנווד, וושינגטון.
"ככל שאתה עושה משהו טכני יותר ועם כמה שיותר ידיים עוזרות, כך יש לך סיכוי טוב יותר להכניס אותו לתנור בחתיכה אחת", אומר רייבן סקייריבר (טלינגיט) על עבודת הצוות הנדרשת לייצור זכוכית. סקייריבר ידוע בשליטה הטכנית ובפרטים המדויקים שלו. עבודתו מושפעת מהיופי הטבעי של ביתו באי לופז, וושינגטון.
"אני הולך לפוטוריאליסטי אם אני יכול. זה אתגר טכני טוב וזו הדרך שלי לתת לו כבוד", הוא אומר על הדגים, היונקים הימיים ושאר החיות שהוא מפסל. Skyriver's Adrift (2015) מביא למבקרים בתערוכה, צב ים יפהפה מאוד שנמצא בסכנת הכחדה.
זכוכית, כמדיום פרשני לתרבות והיסטוריה, מציעה איכויות שלא קיימות בחומרים אחרים, כגון: שקיפות וצלילות.
ג'ודי נרנג'ו היא קדרית פואבלו מסורתי שמוציאה חימר מהאדמה, יוצרת עציצים בשיטת הסליל, משייפת אותם בחלוקי נחל, ושורפת אותם בבורות של עץ וגללי פרות. העיצובים שלה, שאותם היא מתארת כ"סגנון פואבלו שמח וצעיר", מגולפים על פני הסיר.
ג'ודי נרנג'ו ופרסטון סינגלטרי, Pueblo Potters, 2018.
צילום: ראסל ג'ונסון. תמונה באדיבות Blue Rain Gallery, סנטה פה, ניו מקסיקו.
היא החלה לשתף פעולה עם Singletary, והיא חורטת את העיצובים שלה על החלקים המנופחים, וזה היה "עולם חדש לגמרי", היא אומרת. "לראות משהו מבפנים ולראות את האור חודר, זה באמת שינה את העיצובים שלי."
מגוון הטכניקות, הצבעים, המרקמים והמניפולציות האפשריות עם זכוכית יוצר פלטה נרחבת לביטוי אינדיבידואלי ולחקור נושאים עכשוויים כמו זכויות אדם, שינויי אקלים וחיים בעולם המודרני. שתי דוגמאות כוללות את פסיפס הזכוכית בכבשן Supreme Respect for the Two Spirits (2013) מאת אנג'לה באבי (Lakota), ו-Charmed (2021), מיצב של קסמי זכוכית שמתכתב עם דימויים עתיקים ומודרניים, של אור וצל, מאת ג'ו פדרסן, חבר בשבטי הקונפדרציה של שמורת קולוויל.
המופע במוזיאון לאמנויות ותרבות אינדיאנית משכה קהל חדש לאמנות ילידית בגלל העניין שלהם בזכוכית וזכתה לשבחים מחובבי אמנות הזכוכית. "אמני זכוכית אחרים, כולל צ'יהולי, שראה את התערוכה, שיבחו את היצירתיות והטכניקה של העבודות", אומר צ'יימברס.
Clearly Indigenous: Native Visions Reimagined in Glass, עד 16 ביוני, המוזיאון לאמנויות ותרבות הודית, סנטה פה, ניו מקסיקו.