במשך שנתיים נאספו עדויות של אנשים אשר שרדו את גטו טרזיינשטאט, עדותם נערכה לחוויה נקודתית חזקה ומשמעותית, והפכה ליצירת אומנות. העדויות הן אוסף מונולוגים של אנשים בערוב חייהם והרצון הוא להעניק לסיפורים שלהם, לזיכרונות שלהם, לחשבון הנפש שהם עורכים, המשכיות. להעניק להם חיים על ידי כוחה של האמנות.
יוזמת התערוכה מאיה רווה מספרת על המיצג, "במשך שנתיים וחצי אספנו ותיעדנו עדויות של אנשים ששרדו את גטו טרזיינשטאט, ערכנו את עדותם לחוויה נקודתית חזקה ומשמעותית, והפגשנו את העדויות הללו עם אנשי אמנות מתחומים שונים כמו ציור, פיסול, ריקוד, צילום ועוד אשר הפכו את העדויות ליצירות אמנות. את תהליך היצירה של האמנים תיעדנו וערכנו ביחד עם העדויות לכדי 12 עבודות וידאו המוצגות בתערוכה.
האוצר יוסי וסיד יצר תערוכה המשתרעת על פני שלושה חללים. בחלל הראשון, האפל למחצה, יש הקרנה של קטע מסרט תעמולה נאצי שנעשה בגטו טרזינשטט. באותו חלל יש גם תשעה מסכים המציגים את עבודות הוידאו, כל עבודה באורך של 5 דקות. בחלל השני ישנם שלושה מסכים נוספים, המציגים את העדויות שהיוו השראה ליצירות וידאו וליצירות מוזיקליות.
בחלל זה מוצגים גם 13 רישומים שיצרו אמנים מגטו טרזינשטט עצמו, יצירות שהוברחו בדרכים שונות מחוץ לגטו בניסיון לספר לעולם על המתרחש בין כתליו. חלל התצוגה האחרון, לבן ומואר, מוקדש ליצירותיהם של האמנים העכשוויים בהשראת עדויות הניצולים. היצירות מגוונות - בפיסול, רישום בפחם, קולאז' הדפסים וכו'.
התערוכה, בשיתוף מוזיאון בית טרזין, מתחילה במכוון בסרט התעמולה הנאצי ומפרקת אותו בהדרגה עם עדויות הניצולים, אמני הגטו ופרשנויות עכשוויות לעדויות."
איך נבחרו נותני העדות?
"בחרנו כסיפור מסגרת לקבץ את כל העדויות תחת קורת הגג של גטו טרזין בשל הרובד האומנותי הרחב שהיה בגטו וחיי התרבות העשירים שהתקיימו שם בצל המוות.
גטו טרזינשטאט היווה מרכז יוצא דופן שבו התקבצו הרבה מאד אנשי רוח ואמנות יהודים, בתחילה מצ'כוסלובקיה ובהמשך גם מגרמניה ומרכז אירופה. בתנאים איומים של דוחק, רעב, מוות יום יומי ואימה – הם התעקשו להמשיך ליצור, לכתוב, להלחין, לנגן, לשיר. בגטו הייתה ספריה גדולה, הועלו בו הצגות ונערכו קונצרטים. לחיי התרבות העשירים בטרזין היה גם פן נוסף, מזוויע, והוא השימוש הציני שעשו בו הנאצים, כשהפכו את טרזינשטאט ל"גטו לראווה" שהציגו לפני נציגי הצלב האדום שביקרו בו ביוני 1944.
האורחים ראו רחובות נקיים, תנאי מגורים מרווחים, בתי קפה ופעילות תרבותית שוקקת. במסגרת הביקור הועלתה אפילו אופרת ילדים. אבל מאחורי הקלעים של התפאורה הזו רחש המוות. אלפים מתו מרעב וממחלות, עינויים ומוות היו עניין של יום יום, והחל מינואר 1942 היו המשלוחים למחנות ההשמדה חלק מהשגרה. אחד הדברים שהופך את הסיפור של טרזינשטאט לקשה כל כך הוא הדיסוננס בין האחיזה של האנשים והנשים שחיו בו בחיי היצירה והרוח, לבין היותם קרבן חסר ישע של מכונת ההרג השיטתית וחסרת הרחמים של המשטר הנאצי.
עבור היוצרים הכלואים בגטו טרזינשטאט היוותה האמנות מפלט מן הסבל, מן האימה, מסכנת המוות. האמנות היא סם של שיכחה, ויחד עם זה היא סם חיים. דווקא בנוכחות המתמדת של המוות אפשר למצוא הוכחה מזעזעת לכוחה המחיה של האמנות.
לאור הדברים הנ"ל החלטנו לקחת את כל העדויות שלנו מאנשים ששרדו את גטו טרזין. הרגשנו שזהו חיבור מתבקש לייצר מעין קורת גג אחת לכל העדויות תחת אותו גטו שהתרבות והאומנות היו שם ממש מצילות חיים ולייצר מהסיפורים של אותם אנשים מ"שם" תרבות ואומנות להמשכיות החיים".
הייתה עדות שריגשה אותך במיוחד?
"כל העדים והעדות ריגשו אותי. כל אחד ואחת עם הסיפור שלו ובמיוחד עם המסרים שהם בחרו לשתף איתנו ולהעביר הלאה. במיוחד אני אוהבת לצטט את מקסי ליבני, אדם בן 95 שכששאלתי אותו בסוף השיחה שלנו"במה אתה מאמין?" הוא שתק רגע ואז אמר "…כמו המשורר טשרניחובסקי, עודני מאמין באדם. אני מאמין שבני אדם, אולי, יצליחו לבנות עולם טוב יותר… גן עדן עלי אדמות." מבחינתי זה מסר הכי חשוב, משמעותי ומעורר השראה שאפשר ללמוד וללמד עבורנו ועבור הדורות הבאים"
איך שודכו שורדי השואה והיוצרים?
"בחרנו את האמנים על פי הטעם האישי שלנו. אמנים שאנחנו אוהבים ומעריכים את העבודה שלהם ושידכנו בינהם ובין העדויות לפי הסיפורים. עדותו של צבי כהן מספרת את סיפור המפוחית שלו שהצילה לו את החיים ולכן רצינו מוזיקאי שיתחבר לעדות ולמקום של המוסיקה כמצילת חיים ובחרנו את גבע אלון. חנה מלכא מתארת בעדותה את הקברט שהעלו היא וחברותיה במחנה העבודה, 'קסרט סקקסטי' אשר עוסק בדימוי הגוף הנשי, לכאן הצמדנו רקדנית שהעבודה עם הגוף היא הכלי שלה. במקרה של איזבלה ותלמה זה היה לנו ממש ברור, לאחר ששמענו את הסיפור של תלמה על בובות הפורצלן של שלגיה ושבעת הגמדים ששבירתם בפתח הגטו על ידי הקצין הנאצי היוו נקודת שבר שנחרטה בצורה עמוקה אצלה, חשבנו שמי שיכולה לקחת את הסיפור הזה מתוך עולמות התוכן שלה ולהעניק לו חיים זו איזבלה. וזה אכן קרה בצורה מושלמת".
איזבלה וולובניק, בוגרת התוכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד, יצרה רישום פחם רווי בפרטים בגודל 80*60 ס"מ הנושא את הכותרת "שלגייה מגיעה לגטו", בעקבות עדותה של שורדת השואה תלמה סגל, אולי נכון יותר לומר בהשראתה.
"תחילה התלבטתי אם להסכים להשתתף בתערוכה משום שחששתי שמא מדובר בפרויקט מגויס שפחות מתאים לאופי העבודות שלי וזו הייתה נראית לי כמו אחריות גדולה, אולי גדולה מדי - ליצור עבודה על השואה", אומרת בכנות איזבלה, "יוזמי התערוכה מאיה וגל רווה פנו אליי בהצעה להשתתף בפרויקט והעבירו לי על קטע קטן מתוך העדות של תלמה. הקטע מתאר כיצד היא מגיעה לגטו טרזינשטט עם מזוודה קטנה ובה צעצועים/פסלונים של שלגייה ושבעת הגמדים אותם מחרים ומנפץ קצין אס-אס.
הסצנה של שלגייה ושבעת הגמדים שמתנפצים בעת ההגעה לגטו -סירבה להסתלק מראשי. לא יכולתי לסרב לדימוי הזה והחלטתי להיענות לאתגר".
הרישום מתאר הכלאה בין תיאור ההגעה לגטו טרזינשטט מתוך העדות לבין הרגע שבו שלגיה מגיעה לבית הגמדים, מתוך האגדה הידועה. "זה הרגע שבו שלגיה מגיעה לגטו. היא מגיעה למעין "ספרייה" של טבח, משברים הומניטריים, סבל וכאב בלתי יתואר- חלק מהעבר הרחוק וחלק מההווה. בחלונות ובתמונות על הקיר מימין יש רמזים לאירועים ומקומות ספציפיים ולא רחוקים מאיתנו - הן מבחינת זמן והן מבחינת מקום. ברישום ערבוב של זמנים: הצופה מתבונן בעבר מתוך ההווה (הלפטופ שמופנה אלינו מרמז על כך). גם החדר המתואר מבוסס בחלקו על צילומים של גטו טרזינשטט (השולחן, קורות התקרה) לבין התיאור של בית הגמדים. המזוודה בצד שמאל לקוחה מהעדות: תלמה סגל מתארת כיצד הביאה עמה לגטו מזוודה קטנה עם צעצועים של שלגייה ושבעת הגמדים, אותם ניפץ קציץ אס-אס. טרם הניפוץ אותו קצין הצביע על המזוודה עם רובה שמחובר אליו כידון - ברישום הרובה הזה נשען על הקיר ועליו משופד תפוח. ישנם פרטים נוספים, למשל גמד המחבק מכחול ודמות נוספת שכותבת במחברת: פרטים אלו נעשו בזיקה לעובדה שגטו טרזינשטט, שהיה גטו ראווה - התאפיין בעושר תרבותי ואמנותי: היהודים בטרזינשטט יצרו, כתבו ואף ציירו קריקטורות ביקורתיות על התנהלות הגטו. עבודה זו אינה אילוסטרציה של העדות אלא מבט מרובד השואב השראה מהמורכבות של הסיפור האישי של תלמה הנעוץ בהיסטוריה מורכבת, עקובה מדם המותירה אותותיה בתרבות ובזכרון הקולקטיבי עד ימינו", מספרת איזבלה.
רווה מוסיפה מסר אופטימי, "מאז ומתמיד האמנו שאמנות מעבר להיותה דרך ביטוי היא ממש מצילת חיים. אני לא חושבת שאפשר להבין את החיים האלו בלי אומנות. למשל כאב, או סבל, געגוע, אובדן, אפילו אהבה.
אנחנו חושבים שקל יותר להבין את החיים דרך סיפורים בשירה, קולנוע, מחול, ציור, צילום. מבחינתנו הפרויקט הזה הוא חיבור ישיר בין חיים לבין אומנות. כוחה של היצירה לצלול אל מעמקי הנפש, לקחת את העדות, את הרגע הטראומטי ולהעניק לו שינוי, לתת לו תרגום ויזואלי ולייצר טרנספורמציה בין חומרי הגלם ומכאן לייצר חיים. מעבר לזה הקשר הבין דורי שנוצר בין העדות המצמררת מאז לבין החיים של היום יוצר מפגש מעניין שמביא דווקא את החוויה האנושית, את התכונות האוניברסליות המשותפות לכל בני האדם".
שורדים משתתפים: פטר לנג ז"ל, ורה אידן, צבי כהן, מקסי לבני, תלמה סגל, עליזה טננבאום, ורה מייזלס, רות מייסנר, אווה ארבן, חנקה דרורי, חנה מלכא ודיטה קראוס.
אמנים: עמית קבסה, ערן וובר, גבע אלון, עידו מרקוס, איזבלה וולובניק, רותם עמיצור, אמיר שפט, מילי ברזילאי, שחר סיון, ענת אור מגל, מורן זילברברג נועה זמיר ואיה שטייגמן.
ב-27 בינואר 2022, יום השואה הבינלאומי, תוצג התערוכה לראשונה בגלריה ART & ABOUT (עמק חפר).
התערוכה מוצגת גם בגמנסיה העברית "הרצליה" תל-אביב בין התאריכים 19.4.22 – 19.5.22