פולי אאפלבאום מוכרת בזכות מייצבים מלאי אנרגיה וגדולי-מימדים בשלל צבעים, בהן היא משתמשת בטקסטיל, עבודות קרמיקה וציור. אאפלבאום מציגה באופן רצוף מאז שנות ה-80 בארה"ב ומחוצה לה. עבודתה חוצה מדיומים, מרישום להדפס וציור ועד פיסול ומיצב ועוסקת בין היתר בצבע, הפשטה, פופ ארט, פמיניזם, קולנוע, מלאכת יד ועיצוב. בעבודתה היא חוצה גבולות בין שדות שהודחו לשוליים או נתפסו כנחותים בעולם האמנות ופועלת כדי לשלבם לכדי יצירה אומנותית אחת החולשת על כל החלל. כיום לומדים עליה באקדמיות, כחלק מרשימה מפוארת של אמניות אמריקאיות מובילות.
עבודותיה מאופיינות בצבעים עזים ובהרבה פרחים, והיא מציגה החל משנות ה 70. ישבנו לשוחח איתה:
האם הגדרת את עצמך כילדת פרחים?איך האידאולוגיה של הצבעוניות והחופש מתבטאת בעבודות שלך?
"עברתי לניו יורק 'טרייה' מבית הספר לאמנות בשנת 1978. זה אומר שגדלתי בשנות ה-70, כשהזיכרון של שנות ה-60 עדיין היה חזק ונוכח. אז אני קצת יותר צעירה מדור הפרחים, אבל בהחלט קיבלתי השראה מהם, כחוויה חיה," אומרת אאפלבאום, "תערוכת היחיד הראשונה שלי הייתה ב-1986, ופרחים נכנסים ויוצאים מהעבודה שלי כבר הרבה זמן... ב-1988 עשיתי סדרה בשם "פרחי קיר", והפרח הוא מוטיב בהרבה מעבודות הרצפה של שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. ניו יורק היא מקום שונה מאוד עכשיו, והמשמעות משתנה עם הזמן, אבל פרחים - מילולית או פיגורטיבית - היו סוג של אובייקט קבוע שתמיד חזרתי אליו".
Red Desert, Red Mountain, Red Sea /פולי אאפלבאום
היה אירוע מהשנים האלה של המהפכה החברתית של שנות ה70 שעיצב את הפילוסופיה שלך באופן מיוחד?
"ישנה תמונה מפורסמת שצולמה על ידי ברני בוסטון בשם Flower Power (כוח הפרחים בתרגום חופשי) עבור העיתון "The Washington Star" שכבר לא מודפס יותר. התמונה צולמה ב-21 באוקטובר 1967, במהלך צעדת הפנטגון על ידי ועדת הגיוס הלאומית לסיום המלחמה בווייטנאם, התמונה מראה את המפגין, ג'ורג' האריס, מניח ציפורן בתוך קנה רובה M14 שהוחזק בידי חייל גדוד 503 של המשטרה הצבאית. הייתי בת 12 בשנת 1967, ואני עדיין חושבת על התצלום הזה. אני חושבת שזה מדבר על כוחן של דימויים; קראתי גם שהאיש בתמונה, כנראה היה בן 18 אז, מת מאוחר יותר מאיידס בסן פרנסיסקו. אז זה מתקשר להיבטים אחרים בחיי ובהיסטוריה שלי, ולזיכרון של חברים שמתו בניו יורק".
בחלל יוצבו שתי עבודות רצפה גדולות מממדים, האחת "Red Desert", עבודה באורך ששה מטרים מבד קטיפה, אליה היא מצרפת עבודת רצפה חדשה, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", שטיח באורך שמונה מטרים שנארג בעבודת יד מסורתית במקסיקו. לצד שתי עבודות אלה מוצגת עבודת קיר צבעונית להפליא "Red Waves" המתנשאת לגובה חמשה מטרים.
תערוכה הנוכחית של אאפלבאום עוסקת בצבע, נושא מרכזי בעבודתה. הצבע האדום מגיע מנופים ספציפיים של מדבר בוויומינג או פסגה בדרום קולורדו, ומרפרנסים תרבותיים ביניהם ל"מדבר האדום", סרטו של אנטוניוני מ-1964, בו בחר הבמאי האיטלקי המפורסם לצבוע חלק מהפילם לאחר הצילומים. השימוש שעושה אפפלבאום בצבע האדום על כל גווניו, מייצר תחושה עזה של עולם בדיוני התלוש מהמציאות הנשקפת מבעד לחלונות הענק של החלל.
הגבולות שבין אמנות, מלאכת-יד ועיצוב
פולי אאפלבאום וגלריה III יפו
איך את בוחרת פלטת צבעים לתערוכה?
"פלטת הצבעים של התוכנית הגיעה מהרעיון לבקר מחדש את היצירה מ-1993 שבבעלות מגזין III: הוא נקרא 'מדבר אדום', כהומאז' לסרט של אנטוניוני. זו הייתה הזדמנות נפלאה, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, לחשוב על גוונים של משמעות סביב הצבע האדום. הים האדום כמובן ספציפי לישראל, וההר האדום נמצא בקולורדו - בגלל הימצאות תחמוצת ברזל באדמה הוא הופך לאדום עם גשמי האביב. אני אוהבת את החיבור הזה בין אמנות, קולנוע וגיאולוגיה".
עבודות הרצפה של אאפלבאום, להן היא קוראת "Fallen Paintings" הן יסוד מרכזי בעבודתה. כמי שהחלה את דרכה כציירת, המעבר מציור אל עבודת רצפה – אובייקט שניתן לגעת בו, לשבת עליו ולצעוד לאורכו – מאפשרת לאאפלבאום לחקור את קווי הגבול של הציור לצד הפיסול, כמו את הקו המפריד שבין ציור לקולנוע. מעבר לחקירות הללו, מחויבותה של אפפלבאום למלאכת היד המסורתית, בין שבאופן ישיר, כמי שעובדת כבר שנים בחומר קרמי, או בתוצר עבודת היד של אחרים שהיא משלבת בעבודות שלה היא אפשרות נוספת לחקירת הגבולות שבין אמנות, מלאכת-יד ועיצוב.
להוריד נעליים, לדרוך ולרקוד על השטיח
פולי אאפלבאום ומגזין III יפו
מדוע שטיחים? ולמה בחרת לעבוד עם משפחות במקסיקו על השטיחים שלך?
"אני חושבת שבהתחלה זה היה צעד הגיוני כי העבודות שלי מוקמו על הרצפה - כבר עבדתי בחלל מסויים, העבודות שלי היו על הרצפה, אבל אי אפשר היה ללכת על החלקים האלה, זה נראה כמו מגבלה. השטיח הראשון נוצר לתערוכה קבוצתית בשנת 1996 בגלריה A/D בניו יורק. הפוקוס שלהם היה "חפצים פונקציונליים של אמנים" והם אלו שהביאו את האמנים למגע עם הסטודיו לאריגה באואחקה. זה היה טרום עידן המחשב, אז היית צריכה לעשות ציור בקנה מידה 1:1 עבור האורגים. השתמשתי במכונת הגדלה שאיבדה הרבה מידע. הקצוות הפכו מאוד מרופטים, רזולוציה הייתה נמוכה מאוד. המעניין הוא שהאורגים עקבו בדיוק אחר מדרג הצבעים של המכונה, אז זה בסופו של דבר היה תרגום של תרגום - מיד למכונה ליד.
הייתה תקופה ארוכה - 16 שנים - שבה לא התמקדתי יותר מדי בשטיחים, אבל כשהתחלתי להתמקד יותר בהתקנה, התחלתי לחשוב יותר על דרכים אחרות להתמודד עם החלל ועם הרצפה. בשנת 2012 התבקשתי להשתתף בתערוכה "מיס דיור", שהזמינה 17 אמניות ומעצבות לחגוג את כריסטיאן דיור. זכרתי את החוויה הקודמת והתחברתי מחדש עם האורגים המקוריים. אז אולי האסוציאציה עם עיצוב ודוגמא, ועם נשים שעוברות ממלאכה לאמנות - מאני אלברס ועד בטי וודמן - גרמה לי לחשוב על לעשות שטיחים שוב.
הייתה גם השפעה חשובה נוספת בזמן שהייתי ברומא. הייתי במופע מרתק במכון הצרפתי בשם "שטיחים מעופפים" שאצר פיליפ-אלן מישו, שהוא היסטוריון ואוצר קולנוע. ההתמקדות שלו היא בזמן, תנועה ודפוסים ודימויים שחוזרים על עצמם; הוא קושר את 'אפקט השטיח (אפקט-טאפיס)' להיסטוריה של הסרט הניסיוני; השטיח הוא משטח מונפש הנתפס על ידי הצופה בתנועה".
החשיפה לעבודתה של אאפלבאום מאפשרת לקהל הישראלי לקבל חוויה אחרת ממה שאנו רגילים, מפני שפולי משלבת בין מדיומים באופן משחקי וחוויתי תוך שימוש בצבעים חזקים: את ציוריה היא הופכת לשטיח עצום שמזמין אנשים לדרוך עליו, שטיח שיש בו מסלול הליכה, שהוא חלק ממיצב היקפי. השטיחים שלה קיבלו את השם "ציורים שנפלו". את השטיח משלימים קירות צבועים בצבעים עזים, ועבודות קרמיקה.
מגזין III יפו - שלוחה של אחד מהמוסדות המובילים המציגים אמנות עכשווית באירופה
מה שבפועל קורה בתערוכה שהיא גורמת לאנשים לזוז: להוריד נעליים, לדרוך ולרקוד על השטיח, מסביב קירות עטופים בצבעים עזים, והצופה מקבל חוויה אימרסיבית, רב חושית שגורמת לסחרור.
איך הקהל העולמי מקבל את זה ואיך הישראלי?
"בכנות, מעולם לא חשבתי שזה רעיון טוב לנסות ולחזות איך אנשים יראו את העבודה שלי; מניסיוני, עולם האמנות הוא קהילה קוסמופוליטית, גלובלית שבה רעיונות חוצים גבולות די בקלות".
אם נשלב יותר צבעים בחיים נהיה שמחים יותר?
"ידידי דיוויד בצ'לור, שכתב ספר מבריק על צבע בשם כרומופוביה אמר לי פעם 'צבע הוא מתנה שלא מפסיקה לתת'"
איך האירועים הקשים בעולם משפיעים על האומנות שלך? למשל, נגיף הקורונה, המלחמה באוקראינה? בישראל, עכשיו גם המצב הביטחוני לא פשוט...
"כן, אנחנו חיים בתקופה מורכבת וקשה; הייתי אומרת שאני מגיבת לכל האירועים שאת מזכירה כבן אדם יותר מאשר כאמן; מה שבתורו משפיע בהכרח על עבודתי כאמנית, אבל אף פעם לא ישירות. יש קטע בשיר של וויליאם קרלוס וויליאמס שאני תמיד אוהב לזכור: "קשה / לקבל את החדשות משירים / ובכל זאת גברים מתים באופן מצער כל יום / מחוסר / של מה שנמצא שם." זו תקופה קשה. אני מקווה לשלום, אבל אנחנו צריכים גם אמנות ושירה".
תערוכות היחיד של האמנית הוצגו בכל רחבי ארצות הברית ואירופה: מוזיאון ג'ורדן שניצר לאמנות של מדינת וושינגטון,ה-Belvedere 21 בווינה, אוסטריה מרכז ברלינגטון לאמנויות, ורמונט (2014); ה-Art Room במומבאי, הודו (2013) ורבים נוספים. מיצגיה הוצגו במוזיאון המטרופולין, ניו יורק; המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, ומוזיאון Magasin III לאמנות עכשווית, סטוקהולם, שבדיה.
התערוכה מוצגת במגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית, שפועל בשטוקהולם מאז 1987. הוא הוקם על ידי רוברט וייל ודיוויד נוימן והוא נחשב לאחד מהמוסדות המובילים המציגים אמנות עכשווית באירופה. בשנת 2018 הוחלט לפתוח שלוחה של המוזיאון בישראל בשם: מגזין III יפו. השלוחה המקומית הוא חלל ללא מטרות רווח שמטרתו הצגת אמנות. הוא מציג כשלוש תערוכות בשנה, של אמנים בינלאומיים ומקומיים.
Red Desert, Red Mountain, Red Sea /פולי אאפלבאום
אוצרת : כרמית גלילי
התערוכה מוצגת עד ה- 15 ליולי 2022