הרישומים הרפואיים של פרידה קאלו חושפים עשרות שנים של התמודדות עם כאב וציור

במשך יותר מעשור כתבה פרידה קאלו מכתבים לליאו אלוסר, מנתח חזה שהפך ליועץ הרפואי האמין שלה עד למותה ב-1954. בחלק מהמכתבים היא נוקטת טון חביב, באחרים, היא מבקשת את סליחתו על העיכוב בכתיבה או בשליחת הציור שלו או מבקשת את עצתו לגבי שאיפתה למהפכה סוציאליסטית או החלטות קריטיות בתחום הבריאות.

המכתבים מציירים דיוקן קורע לב של אישה מורכבת שתדמיתה שוטחה, עברה קואופטציה והפכה למסחרית. לעתים קרובות מתעלמים מהמאבקים המדהימים שניצבו בפניה, אך שברי חייה שנותרו מאחור במכתבים ובמסמכים מצדיקים את מעמדה כאחת מדמויות התרבות המשמעותיות ביותר של המאה ה-20.

Kahlo Without Borders, תערוכה במוזיאון MSU Broad באיסט לנסינג, מישיגן (עד 7 באוגוסט), בוחנת את הפרטים הקטנים שהרכיבו את חייה של קאלו: המכתבים המבקשים כסף, התנצלות על עיכובים בציורים או על התנהגותו הרעה של בעלה דייגו ריברה, מחפשת תשובות בנוגע לבריאותה המידרדרת או טיפולים לכאבים המתמידים שלה. על פני 15 תיקים קליניים, 90 מכתבים ממוסגרים שנשלחו במשך עשרות שנים לרופאים, חברים ובני משפחה וקומץ רישומים מקוריים, התערוכה מכבדת את מערכת התמיכה שעזרה להרים את קאלו אל מקומה הראוי.

התערוכה אורגנה על ידי מנהלת MSU Broad, מוניקה רמירז-מונטגוט, והיא התאפשרה בזכות "מכת מזל" בדמותה של הבת של האחיינית של האמנית, כריסטינה קאלו. לפי רמירז-מונטגוט, כריסטינה קאלו בילתה יותר מארבע שנים בניסיון להשיג את התיעוד הרפואי של דודתה מבית החולים האמריקאי-בריטי Cowdray, במקסיקו סיטי. "הרשומות מפרטות מה היא אכלה ושתתה בבוקר, קרדיוגרמות של הניתוחים שלה, או הערות לאחר ניתוח", אומרת רמירז-מונטגוט.

מכיוון שכריסטינה קאלו יכלה רק להעתיק את הרישומים מבית החולים, רובם מוצגים כתמונות על רקע קופסאות מוארות, מה שמקנה לתערוכה איכות קודרת וסטרילית, יציאה מהאקזוטיות שמסתחררת בדרך כלל סביב האמנית.

רמירז-מונטגוט והבת של האחיינית של קאלו בחרו לתאר את חייה של פרידה קאלו כפי שהיו - מסע מנומס לעתים קרובות בין בית החולים לבית, מפולפל בצבע של ציוריה ובעמדותיה הפוליטיות כמו גם במצב כלכלי הרעוע שאילץ אותה לשלם חובות דרך אמנות וטובות הנאה.

סחר חליפין ומיקוח

התיעוד הרפואי מעניק לתערוכה את סגנונה החזותי, אך האותיות והמילים הן לב הסיפור שלה. מאלה שנכתבו לאלוסר ועד מכתבים לניקולס מוריי, תומך לשעבר שלה, אחיותיה וחברותיה. ההודעות חושפות כיצד קאלו התמקחה עם יקיריה ועם עצמה כדי להשיג את מטרותיה. במכתב למוריי ב-1939, השנה שבה התגרשה מדיגו ריברה (הם נישאו בשנית ב-1940), קאלו הבטיחה שהיא "לעולם לא תקבל כסף מגבר לעולם", נחושה במקום זאת למכור את ציוריה או להחליף אותם בתמורה להלוואות קטנות.

במספר מכתבים לאלוסר ולכוכבת ההוליוודית דולורס דל ריו, היא מנהלת משא ומתן על קצבאות או תשלום עבור שירותים על ידי מסירת ציורים או מידע חדשותי על תערוכות ופרסים קרובים.

"בעוד שחלק קטן מחייה היה מאוד ויזואלי והפך למחזה, לחלק הארי של חייה היה גוון דומה יותר למה שאנחנו מציגים בתערוכה", אומרת רמירז-מונטגוט. "מבקשת טובות, ציורים לרופאים, לווה כסף, מבקשת לשלוח את הדברים שלה לבית החולים. זה הרבה יותר ממה שאנחנו רואים בכל כך הרבה מהפורטרטים שלה, שברבים מהם היא הופיעה".

החומרים מראים את ההגבלות האינטנסיביות בחייה של קאלו בעקבות תאונת האוטובוס שכמעט הרגה אותה בשנת 1925. בשתי תמונות מדהימות שצולמו בהפרש של 20 שנה והוצגו זו לצד זו, קאלו מצולמת במיטה, אוחזת ויוצרת עבודות חדשות. כל כך הרבה זמן מחייה עבר בצורה האופקית הזו בזמן שהיא ניווטה בין פציעותיה והכאב שלה וזאת הנחת היסוד של התערוכה, אומרת רמירז-מונטגוט.

"אני חושבת שחשוב שנאתגר את הנרטיב של הנטייה לצייר את פרידה כדמות קולנועית שהיא כמעט מושלמת", היא אומרת. "היתה לה מערכת תמיכה אדירה, ועל כולנו להכיר בכך שהקהילה היא חשובה. ברבים מהמכתבים האלה, אתה יכול לראות שהרופאים של פרידה היו מודאגים מכך שהיא סובלת מכאבים ושאין לה כסף".

בעזרת החומרים החדשים הזמינים הללו, התערוכה מנסה להצביע על הנחישות חסרת הגבולות של קאלו ברגעים הקטנים שבהם היא וקרוביה התגברו על אתגרים. היא מראה שהגדולה לה היא זכתה מושגת רק לעתים נדירות, לבד. "אין אדם אחד שמשיג כל כך הרבה בעצמו", מסכמת רמירז-מונטגוט.