מרסלה גררו, אוצרת במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, עומדת בראש שתי תערוכות מרכזיות השנה: האחת - No Existe Un Mundo Poshuracán: Puerto Rican Art in the Wake of Hurricane Maria והשנייה- Martine Gutierrez: Supremacy. היא הייתה חלק מהצוות שמאחורי המופע המכונן Vida Americana: Mexican Muralists Remake American Art, 1925-1945 ושימשה כאוצרת עמיתה במוזיאון האמר שם עזרה לאצור את התערוכה Radical Women: Latin American Art, 1960-1985.
גררו תרמה תרומה משמעותית לשדה האמנות הלטיני, אבל הטעם שלה הוא אקלקטי. כאן היא חולקת את העבודות האהובות עליה במיוחד ביריד.
טניה קנדיאני, אל סונידו דל פואגו (2021) - Tania Candiani, El Sonido del Fuego
Instituto de Visión
"בעבודה הזו יש אלמנט קולי ורכיב וידאו הבוחן את הכנת פסלי הזכוכית, וכיצד השינוי הזה מאש לזכוכית יוצר צליל. הוא לוכד את הצליל של הטרנסובסטנציאציה הזו ובוחן את העבודה האומנותית שנכנסת לניפוח זכוכית וכיצד זכוכית היא גם מדיום תעשייתי".
אימון אורי-גירון, סדרת רגרסיה אינסופית (במשך 2015), ג'יימס קוהן - Eamon Ore-Giron, Infinite Regress series (2015-ongoing), James Cohan
"אימון אורי-גירון מכוון לנקודות התייחסות יותר מרוב האמנים המופשטים שאני מכירה, כמו התייחסויות לדרום אמריקה בתקופות הקולוניאליות. הוא גם מוזיקאי; נראה שהעבודה שלו מסנתזת סגנונות מוזיקה שונים מפרו, מקסיקו, קולומביה, ומתרגמת ביטים ומוזיקה לציור."
קלריסה טוסין, #AmazonisPlanitia3 (2019), גלריה לואיסה סטרינה - Clarissa Tossin, #AmazonisPlanitia3 (2019), Galeria Luisa Strina
"קלריסה טוסין מגשרת לעתים קרובות על ההיסטוריה של ברזיל וארה"ב - הפרויקט שלה Fordlândia בחן כיצד הארכיטקטורה של קמפוס פורד במישיגן שוכפלה באמזונס. כאן היא מבקרת אלמנטים רעילים אחרים שנוצרו על ידי כוחות גלובליים, ויוצרת פסלים באמצעות טכניקות אריגה ילידיות".
Homa Delvaray, סדרת גן השממה (2022), גלריה דסטן - Homa Delvaray, The Garden of Desolation series (2022), Dastan Gallery
"היופי בירידי אמנות הוא האפשרות ללמוד על שיטות גלובליות נוספות. לדלווארי יש רקע עיצובי גרפי, שבולט בעבודה זו הקשורה לרעיון של הגן הפרסי ולאופן שבו הוא נוצר. היא מפרקת את הגן הזה שלכולנו בראש, מפרקת את מרכיביו וחלקיו".
דניאלה דה חזוס - מתחת לרציף הרכבת 7 (2022), פרנסואה גאבלי - Danielle De Jesus, Below the 7 Train Platform (2022), François Ghebaly
"דניאלה דה חזוס היא אמנית ממוצא פורטוריקני שחיהה בבושוויק. היא מסתכלת לעתים קרובות על בושוויק ובאיזו מהירות היא עוברת ג'נטריפיקציה, תוך התמקדות באותן קהילות, אפילו אלו שאינן שלה, כדי להראות כיצד קבוצות תרבותיות שונות משתמשות במסורות שלהן כדי למצוא לעצמם מקום".
לין רנדולף, כוריאוגרפית (2020), דיוויד לואיס - Lynn Randolph, Choreographer (2020), David Lewis
"בשלב מסוים בחייה, לין רנדולף איירה עבודה עבור הסופרת דונה הרווי. היא מתעניינת בעולמות פוסט אנושיים ועדיין שומרת על אלמנטים מזמנים קודמים בתולדות האמנות. קשה לראות את זה ולא לחשוב על וויליאם בלייק. זה מוציא אותנו מחוץ לתחום הידע הארצי, ומניע אותנו לחשוב על יצורים אלוהיים נוספים."
קרלוס מוטה, ללא כותרת (1998), מור שרפנטייה - Carlos Motta, Untitled (1998), Mor Charpentier
"קרלוס מוטה, יליד קולומביה, היה רק בן 20 כשהתפרסם. עבודתו יכולה לגרום לאדם לחשוב על אנה מנדייטה ועל האופן שבו היא תמרנה את הביטויים המגדריים שלה, גם להסתכל על הגוף, על הדרך שבה קוראים את הגוף, תמיד עניין את מוטה. הוא אחד מאותם אמנים אשר, בהתאם להקשר, יכולים להיחשב באמצע הקריירה או מתחילים למרות שיש לו שני עשורים טובים בעבודה כאמן".
רוני קווידו, גלובוס שולל (2015), אלכסנדר גריי - Ronny Quevedo, Errant Globe (2015), Alexander Gray
"אני נוטה להימשך לאמנים שלדעתי מראים משהו מרענן שאולי מתרחק מהפיגורציה הדידקטית. אני מעריכה את המאמצים של רוני קווידו ליצור שפה מופשטת. בחלק מהעבודות, ניכר כיצד ההבנה הקוסמולוגית שלו את העולם חופפת לביוגרפיה שלו כאמן שגדל בברונקס. ”
היכל קייט מוש, אל סונידו דל פואגו (2021), חנה הופמן - Kate Mosher Hall, El Sonido del Fuego (2021), Hannah Hoffman
"יש כל כך הרבה אמנים עכשיו שמחברים מסורות סוריאליסטיות להווה, כפי שעשתה ססיליה אלמני בביאנלה בוונציה. קייט מוש הול היא אחת האמניות הפועלות ברוח זו. אתה לא ממש בטוח על מה אתה מסתכל בעבודות האלה; ההפשטה והעיוות של כל דמות שהיא לוכדת, הופכים לנוף חלומי. היא מאוד מוכשרת מבחינה טכנית".