אליס אוסטן עזבה את בית החווה שלה בסטטן איילנד, בשדרות היילן 2 ,בחיפזון. זה היה ב- 1945, כשהצלמת הקשישה סולקה מביתה לכל ימי חייה, לאחר שלא עמדה בתשלומי המשכנתא. לפני שהועברה לבית עניים והופרדה מגרטרוד טייט, בת זוגה למעלה מארבעה עשורים, היא אפשרה לסוחר עתיקות לקנות כמה חפצי ריהוט, וכן שהחברה ההיסטורית של סטטן איילנד תקבל 3,500 תשלילים של לוחות זכוכית שהיוו בערך כמחצית מעבודת חייה.
עם זאת, דברים אחרים נותרו מאחור, נשארו בפינות ובארונות. הארון בקומה השנייה היה עדיין מצויד כחדר חושך , שבו היא פיתחה והדפיסה את צילומי הרחוב שלה, של נשים וקהילות מהגרים בניו יורק. ארון בעליית הגג הכיל מאות מכתבים, מקופלים היטב בתוך המעטפות המקוריות שלהם.
המכתבים שנכתבו ע"י אימה של אוסטן התחילו ב- "יקרה שלי", בעוד שדודה מין פנתה אליה בתור "פינג" וחברים פנו אליה בתור "אליס היקרה שלי".
ויולט וורד (משמאל) וחברה לא ידועה/לא מזוהה יושבים מול קליר קומפורט
© אוסף מוזיאון בית אליס אוסטן
מאוצר גנוז למוזיאון
המכתבים המדוברים נותרו כאמור בדירה ונמצאו ע"י ילדי משפחת מנדיה שעברה להתגורר בדירה.
הילדים שיחקו באמצעות המכתבים ב"דואר" ושרבטו על חלקם, אבל גם שמרו על המכתבים במשך 40 שנה. בסופו של דבר, כשבית החווה הקולוניאלי ההולנדי הפך למוזיאון "אליס אוסטן האוס" -שמהווה ציון דרך לאומי בעיר ניו יורק, ואתר לאומי היסטורי של קהילת הלהט"ב, העבירו בני משפחת מנדיה את המכתבים לרשות המוזיאון. הם לא היו היחידים שהחזירו חפצים רלבנטיים למוזיאון. בני הקהילה שרכשו חפצים שנמצאו במבנה בעת שהוא שוחזר בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בהם תשלילי צילומיה של אוסטין,תרמו אותם למוזיאון.
תצלומיה של אוסטן נחקרו מאז מותה ב-1952, ושלל המכתבים שלה המתוארכים בין השנים 1883 ל-1898 (כשהייתה בת 17 עד 32, ויצרה את התצלומים שבגינם היא ידועה כיום ביותר) נותר יחסית ללא פגע.
"אליס לא נחקרת במיוחד", אומרת ויקטוריה מונרו, מנהלת מוזיאון "אליס אוסטן האוס", שעבדה עם החוקרת פמלה באנוס כדי לחקור את ההתכתביות הללו.
פודקאסט בשם My Dear Alice, שיצא בסתיו הקרוב, הוא תוצאה של שיתוף הפעולה ביניהם וחושף מבחר מכתבים יחד עם מידע רקע שנחקר לאחרונה. "אוסף המכתבים חושף כל כך הרבה על האינטראקציות החברתיות שלה", אומרת מונרו, "וגם את השאיפות המקצועיות שלה, מבחינה צילומית".
מגיפת הקורונה העניקה למוזיאון זמן להתמקד באוסף שלו, ובאנוס- פרופסור באוניברסיטת נורת'ווסטרן שכתבה את הביוגרפיה הראשונה של הצלמת ויויאן מאייר, בילתה חלק ניכר מהשנתיים האחרונות בתמלול ובלימוד המכתבים המדוברים, בעבודה מביתה. "אנחנו אף פעם לא שומעים את קולה של אליס אוסטן", אומרת באנוס, "אבל אנחנו לומדים עליה ועל תרבות התקופה דרך המכתבים, שהם בעיקר מנשים".
טרודה ואני, חצאיות קצרות. אליס אוסטן 1891
©אוסף של העיר ריצ'מונד ההיסטורית
אנסמבל אפיסטולרי
הפודקאסט מתמקד בשש דמויות, כולל גבר גס רוח בשם הנרי גילמן שחיזר אחרי אוסטן, חברת ילדות שלה- ג'וליה מרטין ודייזי אליוט - מתעמלת ומושא אהבה אפשרית שכתבה מכתבים רומנטיים לאוסטן בזמן שרכבה על אופניים בהרי האלפים השוויצריים.
"מעגל החברים שלה היה ממש פנומנלי", אומרת מונרו. לדבריה, "הן היו נשים שעוסקות בהמצאות ובפטנטים, וזו באמת תמונה שונה של מה שמוצג לעתים קרובות כנורמה עבור נשים ויקטוריאניות. היה חשוב ללמוד את המכתבים הללו כדי להבין יותר על מערכות היחסים הללו, וגם יותר על מה שקורה בפוטנציה בחיי האהבה של אליס, לפני שפגשה את בת זוגה לחיים, גרטרוד טייט."
מכיוון שהמוזיאון אינו מכיל הרבה היסטוריה בעל פה, מונרו רואה בעיני רוחה את הפודקאסט הזה כסוג נגיש ומשעשע של משאב ראשוני.
גם המעטפות שהגנו על האותיות הללו הן חלק מהפודקאסט. מכיוון שהן סומנו בדואר, הן בסניף הדואר המקורי והן בהגיען לסניף המקומי של סטטן איילנד. באנוס יכלה לתאים את תאריכי הביוגרפיה של אוסטן למועד מסירת המכתבים הללו לתיבת הדואר שלה. באנוס הבינה למשל, שאוסטן נכחה בקטסקילס שפגשה את טייט בפעם הראשונה וזאת משישה מכתבים רגשיים של אליוט שנמצאו בבית.
"אני מנסה לספר את הסיפור שלה דרך הקולות של האנשים שמדברים איתה, במכתבים האלה שהגיעו מאלה ששלחו אותם ולבנות מחדש את הנרטיב הזה שבו אנו לומדים עליה דברים שאיש לא ניגש אליהם מעולם. נותרו הרבה ראיות לפרוש, כדי לספר את הסיפורים שלא סופרו קודם לכן", אומרת באנוס.