בתצוגה המקדימה לעיתונות של המהדורה ה-12 של הביאנלה בברלין, שתיפתח היום (עד ה-18 בספטמבר), אמר האוצר הראשי קאדר עטיה לצופים כי בעת גיבוש התוכנית עלתה במוחו הסוגייה "מבלי להעמיד פנים שתערוכת אמנות יכולה לשנות את העולם, איך נוכל לתרום רק לכוון מחדש במעט את תפיסת העולם?" שאל האמן הצרפתי-אלג'יראי, עטיה.
תשובתו היא המהדורה ההיסטורית והעמוסה ביותר של הביאנלה עד כה, כזו שנראית כאילו לוקחת את חזונה מדבריו של הסופר ג'יימס בולדווין: "אמנים נמצאים כאן כדי להפר את השקט. אחרת, כאוס".
האוצר והצוות האמנותי של הביאנלה ה-12 בברלין (L-R: Ana Teixeira Pinto, Noam Segal, Kader Attia, Đỗ Tường Linh, Rasha Salti, Marie Helene Pereira).
צילום: סילק בריאל
כדי להשיג זאת, אטיה עבד בשיתוף פעולה הדוק עם צוות אוצרות בינלאומי של נשים, בהן אנה טייקסיירה פינטו, דו טוונג לין, מארי הלן פריירה, נועם סגל ורשה סלטי. בביאנלה משתתפים 70 אמנים וקולקטיבים שמציגים את עבודותיהם בשישה מקומות. התערוכה Still Present! לא נרתעת מדיונים הכרחיים ולעיתים בלתי נוחים כשבמרכז הבמה מוצב תפקידו של הקפיטליזם במאבקים עולמיים, תוך התמקדות מיוחדת בדה-קולוניזציה ובמשבר האקלים.
הביאנלה בברלין, שנוסדה ב-1998, היא תערוכת האמנות המובילה של הבירה הגרמנית. עם זאת היא השנייה בחשיבותה לאחר הדוקומנטה-שהיא הראשונה בחשיבותה שעד כה שנמשכה חמש שנים וכעת אמורה להתקיים ב-18 ביוני. הדוקומנטה תתמודד עם ויכוח על טענות על אנטישמיות וגזענות אנטי-פלסטינית, כמו גם על ונדליזם ואיומי מוות על קולקטיב אמנים פלסטיני, שמציג שם.
דנה לוי, פרט מתוך המיצב 'מחיקת הירוק' (2022)
צילום: דנה לוי, 2011. © דנה לוי באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן
בצל הנשורת הזו, השאלה העומדת על שפתי כולם היא כיצד תערוכת אמנות גרמנית יכולה ליישב את נושא הדה-קולוניזציה עם הפיל שבחדר, פלסטין. התשובה, כך נראה, היא לא להימנע מכך.
ואכן, הנושא הטעון מטופל חזיתית על ידי מספר אמנים בתערוכה, ביניהם הצמד הפלסטיני-אמריקאי באזל עבאס ורואן אבו-רחמה, דנה לוי ילידת ישראל והקולקטיב Forensic Architecture, שבראשו עומד האדריכל הישראלי אייל ויצמן.
עבודתם של עבאס ואבו-רחמה Oh Shining Star Testify היא מיצב סאונד בן שלושה ערוצים. שניים מהם מורכבים מצילומי טלוויזיה במעגל סגור שצולמו במצלמת מעקב צבאית ישראלית. מצלמת המעקב תיעדה את האירוע שהתרחש ב-19 במרץ 2014 בו חצה יוסף שוואמרה בן ה-14 את גדר ההפרדה שהקים צה"ל כדי לקטוף עכוב: צמח מאכל שנחשב מעדן במטבח הפלסטיני. לאחר שהנער חצה את הגדר ירו בו הכוחות הישראלים למוות.
בינתיים, עבודתה של דנה לוי מחברת בין הכיבוש הפוליטי של אדמות פלסטיניות לבין ריקבון אקולוגי. היצירה שלה מורכבת ממסמכים, תצלומים ומפות המתבוננים בטשטוש הקו הירוק - קו שביתת הנשק שהפריד בין ישראל לבין הגדה המערבית ומזרח ירושלים לפני מלחמת ששת הימים.
Air Conditioning (detail) (2022) של לורנס אבו חמדאן
באדיבות גלריה ספיר-סמלר, ביירות/המבורג; מורין פיילי, לונדון; מור שרפנטייה, פריז © לורנס אבו חמדאן, צילום: דנקו סטיפנוביץ'
העבודה של לורנס אבו חמדאן, Air Conditioning, הוא הדפס דיגיטלי פנורמי שעבורו הוא ריכז בקפידה פרטים על מעקבים צבאיים ישראלים בלבנון במהלך תקופה של 15 שנה. התוצאה היא שורות של עננים דמויי קריקטורה שמאיימים בשחור ואפור על רקע כחול שמיים. כל יום מיוצג על ידי 1 ס"מ מהעבודה, כאשר כל שנה כתובה על הרצפה מלפנים.
אבו חמדן שחי בדובאי השיג את העבודה הזו על ידי הזנת נתונים באמצעות תוכנת אנימציה תלת ממדית המייצרת תצורות ענן מלאכותיות למשחקי וידאו וסרטים. התוצאה היא סינתזה של עיתונאות, נתונים, חקר מדיניות ואמנות.
ביצירתו, מדמיין האמן מחדש מרחב טבעי שהפך לדברי אבו חמדאן ל"סביבה צבאית ויוצרת שאתה חי תחתיה, כזה שהוא איום פיזי ואקולוגי כאחד". לדבריו גובה הענן תלוי במספר המטוסים שהיו באטמוספירה באותו יום. עובי הענן וסוג הפריחה של הענן, נוצרים על ידי משך הזמן שהם שוהים בשטח האַטמוֹספֵרָה".
Self-Portrait as Restitution–from a Feminist Point of View (2020) של דנת' פיומאקשי ודה ארצ'צ'יגה
© Deneth Piumakshi Veda Arachchige, צילום: Priska Ketterer
מעבר לעיר, במכון KW לאמנות עכשווית, ניצב פסל קטנטן חשוף חזה של האמנית ילידת סרי לנקה Deneth Piumakshi Veda Arachchige,כשהוא מתאר אישה חומת עור אוחזת בגולגולת. האישה עטופה בסרונג כחול- לבן עם הדפס פרחים. היא מביטה ישר קדימה ונראית מפוחדת. על שדיה משורבטות בגרמנית המילים "צבע החזה מעט כהה מ-VII" ו-"Weddas [מיעוט ילידים בסרי לנקה] בעלי דם טהור למדי".
לדברי ארצ'צ'יגה, שהדפיסה את עצמה בתלת מימד כדי ליצור את הפסל, אלו היו המונחים שבהם השתמשו מדענים כדי לסווג, להחפיץ ולהעריך גופים חומים. בתקופה שבה פסלים ומונומנטים מופלים ומוטלים בספק ברחבי המערב, הפסל הוא דיוקן עצמי מאתגר נרטיבים דומיננטיים ושורשיים סביב זהות.
במסגרת הפרקטיקה האמנותית שלו, מתמקד עטיה במושג התיקון. "שואלים אותי לעתים קרובות: מה בא אחרי החשיבה הדקולוניאלית? למען האמת, אני פחות מודאג ממה שיבוא אחר כך מאשר מהעובדה שזו שיחה מתמשכת כאן ועכשיו", אמר בהצהרה.
באופן דומה, הביאנלה בברלין מצליחה לעורר מעורבות אינטלקטואלית במה שלא בסדר בעולם ולמה ואמנים מפגינים יכולים וחייבים להפר את השקט, אחרת, כפי שאמר בולדווין, "כאוס". אבל, כפי שהציג עטיה מראש בשאלתו האוצרותית הראשונית, עוד נותר לראות כיצד השינויים הללו יבואו לידי ביטוי.