במהלך ארבעת העשורים האחרונים,עשה האמן המופשט ג'יימס ליטל הכל. החל מציורים שחורים מונוכרומטיים שנעשו בקווים ישרים ועד לקנבסים צבעוניים גדושים במלבנים חוזרים ומשטחים לבנים מעוטרים בעיגולים ססגוניים. אף על פי שלא ניתן להגדיר את הציורים של ליטל לפי ז'אנר מסוים, הם כולם יצירות מופשטות מרתקות, שמעבירות את הצופה לשדה של צבע.
"אם אני מרכיב ציור, יש לי גיאומטריה", אומר ליטל. "יכול להיות שיש לי בהירות. יש לי את כל הדברים האלה שהם רשמיים, אבל לא מייצגים. זה לא אני מצייר עץ, קערה, דמות אדם או משהו כזה. התרגול שלי מסתמך הרבה על דמיון ותחושה, חזון ומיומנות."
כעת, הווירטואוזיות של ליטל סוף סוף זוכה להכרה רחבה יותר. בדי הציור שלו מופיעים באופן בולט בביאנלה של וויטני 2022, Quiet as It's Kept (עד 5 בספטמבר).
יצירה אחת בתערוכה, Stars and Stripes (2019), מציגה תבנית של קווים שחורים מצטלבים במבט מקרוב וממרחק, חושפת סידור מסובך של מעוינים ומשולשים. הצורות הללו נראות קדושות, מדיטטיביות איכשהו, וההסתכלות על הבד הזה גורמת לצופים להרגיש כאילו הם נכנסים לבריכה השחורה בצבע דיו של תת המודע של מישהו.
ג'יימס ליטל, Stars and Stripes 2021. באדיבות האמן
צילום: רון אמשטוץ
"יש הרבה משמעויות שונות מאחורי הציורים האלה", אומר ליטל. "הכוכב השחור משקף את הדרך שבה אנו מסתכלים על עצמנו, ויש לו קונוטציות אסטרולוגיות. אני בטוח שיהיו אנשים שיכנסו ויקשרו לזה איזושהי משמעות סוציולוגית, וזה בסדר, אבל יש לי גם מטרות אחרות. אני אוהב פשוט להעלות את השאלות ולאפשר לציורים התבוננות כלשהי".
יצירה נוספת, Big Shot (2021), משתמשת באופן דומה במשיכות מכחול שחורות כדי ליצור צורה שדומה לכוכב בעל שש קצוות. ציור זה מנוקד בקווים שמתכנסים לנקודה יחידה ומרקמים משובצים שמדברים על הדקויות של הגיאומטריות הקדושות של ליטל. הוא משיג את המשטחים הגרגיריים הללו על ידי שימוש בצבע אנקוסטי, שמחייב את האמן למרוח בזהירות שכבות של שעווה ופיגמנט על משטח שטוח, תהליך שהוא קפדני ויכול להימשך חודשים.
"נמשכתי לציורים", אומר הסוחר משיקגו קאווי גופטה. "נמשכתי לגופניות שלהם. הוא, ליטל, מערבב לאכות, אנקוסטיות ופיגמנטים, מה שכמעט אף אחד לא עושה". גופטה מוסיף, "הוא חייב להיות ממש עקבי. קשה להשיג את רמת הפיגמנט שהוא השיג, כי הוא צריך להגיע לכל חלקי הצבע העצומים האלה".
ליטל הצטרף לאחרונה לסגל בגלריה של גופטה, שם הוא יציג תערוכת יחיד בנובמבר שתכלול יצירות חדשות שמבוססות על תחומי העניין של האמן : במשטח, במרקם ובצבע. היחס בין משטחים לחומרים בעבודתו של ליטל מתבסס על ההתחלה הצנועה שלו.
ליטל נולד ב-1952 בממפיס, טנסי, והגיע לבגרות בתקופה שבה הדרום האמריקאי עדיין היה משוסע מאוד. רוב משפחתה של אימו היגרה ממיסיסיפי, בעוד שמשפחת אביו היא ממוצא מעורב: אינדיאני, אירי ושחור. "" היצירה שלי באה מתוך צורך", אומר ליטל. "אמא שלי הייתה בשלנית. אבי היה פועל בניין. סבתא שלי הייתה תופרת, והיא הכינה שמיכות מבגדי הילדים שלה. הם היו ממיסיסיפי, והם היו עניים באדמה ומצאו דרך להתקדם ולעוף. זה הסיפור של הרבה שחורים במדינה הזו, במיוחד מהדרום".
ג'יימס ליטל, Borrowed Times 2021
אוסף האמן; באדיבות האמן וגלריה קווי גופטה, שיקגו. צילום: רון אמשטוץ
רבים מהחוויות המוקדמות והסיפורים המשפחתיים השפיעו עמוקות על ליטל וזיכרון חי אחד עדיין מעורר בו השראה עד היום, זאת כפי שסיפר בראיון עם בנג'מין לה רוקו ב-2009. כשהצייר היה ילד, אביו וסבו לקחו אותו לאתר בנייה בו עבדו. כשהגיעו לאתר הוא ראה עובדים מערבבים ויוצקים מלט, תהליך שהיפנט אותו.
"זו הייתה השפעה מוזרה על הרגישות שלי כלפי פני השטח, אפילו עד היום", אמר ליטל ללה רוקו. "אני פשוט אוהב את הרעיון של לקחת את המדיום הזה, החומר הזה, ולשנות אותו - לגרום לו לעשות משהו אחר ממה שהוא רצה לעשות."
לפי מאמר ARTnews משנת 2011 מאת ,Celia McGee כשהגיע לגיל ההתבגרות, נשאר עדיין ליטלמוקסם מחומרים והמשיך לחדד את התרגול שלו. הוא יצר עם כל אספקה זמינה והעתיק ציורי אולד מאסטר מאת תומס אייקינס מהאנציקלופדיה בריטניקה.
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט האמן ללמוד את תחומי העניין שלו באופן רשמי ונרשם לאקדמיה לאמנות של ממפיס, שם רכש את ה-BFA שלו ב-1974. ב-1976 הוא קיבל את ה-MFA שלו מאוניברסיטת סירקיוז.
כאשר ליטל התחיל את הקריירה שלו, נכחו תמיד ברקע מתחים גזעיים. שנות היצירה המיטבית שלו עלו בקנה אחד עם שיאה של התנועה לזכויות האזרח, ולא היו אז הרבה אמנים שחורים אחרים, שהציגו באותה תקופה במוזיאונים ובגלריות המיינסטרים.
"הייתי בן 21 לפני שהקדשתי תשומת לב כלשהי לאמנים שחורים כי זה לא היה זמין", מספר ליטל. "זה לא נלמד בבתי הספר. לא ראינו את זה. זה לא היה במוזיאון, לא היה ייצוג. במובן מסוים, זה אפשר לי לפתח את הרעיונות שלי על אמנות. אבל במקביל, הרגשתי מרומה כי פשוט הייתי שקוע בציור מערבי".
חוסר הייצוג הזה לא הרתיע אותו מלחדד את העיסוק שלו, ובמהלך השנים הוא הפך לצייר אמיתי, מחויב להפשטה, גם כאשר אירועים חיצוניים ומגמות רווחות ביקשו לכפות קריאות פיגורטיביות על עבודתו.
ג'יימס ליטל, El-Shabazz (B), 1985
באדיבות האמן
כמה מיצירותיו הקודמות של ליטל מדברות על העניין של האמן בצבע ובמלאכה. El-Shabazz (C) (1985), כמו למשל זו שמתארת ארבעה משולשים בצבעי פסטל שמצטלבים בנקודה אחת. הקווים בציור זה חדים ונקיים והם מפגינים חריצות שעומדת בבסיס כל יצירתו.
בסופו של דבר, אחרים שעו לתשומת הלב של ליטל לפרטים ולמחויבות למותג ההפשטה הייחודי שלו. הוא החל להציג בגלריית יוני קלי בניו יורק בשנת 1988 ויש לו יצירות באוספים הקבועים של מוזיאון סנט לואיס לאמנות, מוזיאון הסטודיו בהארלם ואוסף מניל ביוסטון.
הגישה המוקפדת של ליטל נותרה אבן יסוד בפרקטיקה שלו, והוא ממשיך להשתמש ביצירותיו לעורר רגשות עם החומרים שלו.
"אני אוהב קצב בעבודה שלי", אמר ליטל בראיון למגזין BOMB משנת 2017. "מוזיקה וריקוד. מהירות וצבע. ואלה הדברים שאני רואה שחשובים לא פחות ממה שאנחנו אומרים או איך אנחנו פועלים".
עבודתו של ג'יימס ליטל מוצגת ב-Whtney Biennal 2022: Quiet as It's Kept, מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, ניו יורק, עד ה-5 בספטמבר.
תערוכת היחיד הראשונה שלו בקווי גופטה, שיקגו, תתקיים בין ה-12 ל-20 בדצמבר.