בפתיחת הביאנלה של ונציה השנה, הביתן הרומני של עדינה פינטילי עורר קריאות עידוד, דמעות- והרבה עזיבות. אבל היצירה You Are Another Me–A Cathedral of the Body של האמנית, לא נועדה להיות קלה לעיכול. ההתקנה של עבודתה שמבוססת על סרטים, ושבחלקה חוקרת את הרצונות הפנימיים של אנשים מוגבלים ובעלי גיוון עצבי, מאתגרת שוב ושוב את נקודת המבט של הצופה ללא המוגבלות: המסכים מוטים, מראות ומקרנים מופעלים כדי לעוות בכוונה פרספקטיבות, ומאלצים את הצופה להתאים פיזית את מבטו.
איטרציה חדשה של המיצב של פינטילי אמורה להיות מוצגת בקרוב ב-Württembergischer Kunstverein בשטוטגרט, גרמניה. יצירתה נתמכה על ידי מכון גתה בוקרשט ברומניה ו-Haus der Kulturen der Welt (HKW) בברלין. המטרה היא להמשיך ולנהל שיחות סביב האופן שבו נכים נכללים בחוויית המוזיאון, וכיצד מיוצגות החוויות המודרניות של אנשים עם מוגבלויות ובעלי גיוון עצבי, באמצעות אמנות עכשווית.
כריסטיאן באיירליין, אחד מששת גיבורי הסרט ומשתף פעולה עם פינטילי במשך למעלה מעשור, אמר לקהל פרטי קטן בוונציה שהוא מקווה שהיצירה תאתגר את תפיסות הצופים לגבי גופים נכים. השחקן והפעיל בן ה-47, שמשתמש בכיסא גלגלים ויש לו ניוון שרירי בעמוד השדרה (SMA), דן גם במיניותו וביחסו לגופו.
אמנות שמביאה את חוויותיהם של אנשים עם מוגבלויות נותרה נדירה במוסדות אירופיים, למרות העובדה שהם המיעוט הגדול בעולם (1.3 מיליארד בני אדם) ובבריטניה הם מהווים 22% מהאוכלוסייה. אבל יש סימנים לכך שאמנים בעלי מוגבלויות ובעלי גיוון עצבי מתחילים לזכות בהכרה בכמה פינות של עולם האמנות.
בשנת 2019, ערך מרכז אטנבורו לאמנויות באוניברסיטת לסטר בבריטניה רטרוספקטיבה של יצירתה של הציירת הבריטית לוסי ג'ונס, שנולדה עם שיתוק מוחין ודיסלקציה קשה, לגביה לא אובחנה עד לבגרותה. ג'ונס ציירה נופים אקספרסיביים ודיוקנאות עצמיים במשך למעלה משלושה עשורים ופיתחה דרך לצייר על הרצפה באמצעות כלים מיוחדים, שהיא חידדה.
הדיוקנאות העצמיים של ג'ונס, שכוללים עירום ועירום למחצה, מציגים את המוגבלות שלה מנקודת המבט שלה, בעוד שהנופים שלה משלבים רעיונות מהורהרים יותר לגבי הדרכים שבהן גופים נכים מאכלסים נופים.
בלונדון, Autograph, מרכז אמנויות ללא מטרות רווח שייצג אמנים בעלי גיוון עצבי ואמנים עם מוגבלויות מאז שנות ה-80, ערך בשנה שעברה תערוכת יחיד של שריף פרסו. פרסו, שעבודתו חוקרת את חווית האוטיזם שלו, הוא חבר בקולקטיב האמנים בעלי גיוון עצבי, Project Art Works, שנכלל ברשימה הקצרה לפרס טרנר, לשנת 2021.
דרכי עבודה חדשניות
ב-28 במאי, חשפה Tate Britain תצוגת Art Now חדשה של האמנית המוערכת שוואנדה קורבט (עד ה-4 בספטמבר). התצוגה כוללת עבודות קרמיקה שיצרה לצד סרט קצר חדש, שבוחן, בין היתר, את נכותה. קורברט נולדה ללא רגליים ועם זרוע אחת. כמו ג'ונס, גם היא נאלצה לתכנן את דרך העבודה החדשנית שלה במדיום שבחרה, לזרוק חימר ביד אחת.
אבל פרויקטים שעוסקים ישירות במוגבלות נשארים לרוב פריפריאליים, בתכניות של מוזיאונים, ולא תופסים את מרכז הבמה. "מבחינה היסטורית, הייצוג של אנשים מוגבלים בתרבות היה בידי יוצרים ללא מוגבלות, ושירת את הנרטיבים של חברה הבנויה מדמיונות של בעלי יכולת", אומרת אלינור הייז, המפיקה היצירתית ב-Shape Arts, שגם היא בעלת מוגבלות. לדבריה, "האתגר של אנשים עם מוגבלויות בדינמיקה הזו קיבלה יותר פלטפורמות מיינסטרים בעשורים האחרונים, אבל הקורונה מאיימת על התקדמות זו. זאת במיוחד כאשר אנו עדים לכל ההתאמות שנעשו בימי הסגר ונעלמו במהירות, למרות הקושי המתמשך של חיי הנכים. חשוב יותר מאי פעם לתעדף גישה, לא רק כדי לתווך את קושי הזה, אלא גם כדי שהעתיד היותר שוויוני שהצלחנו לדמיין, לא פשוט יעבור מעלינו",
בשנת 2021, מצא מחקר גדול של On the Moveכי 87% ממקומות התרבות והפסטיבלים בלמעלה מ-40 מדינות אינם נגישים כלל לנכים. הממצאים הראשוניים, שפורסמו בדו"ח Time to Act של הארגון, חשפו גם כי 31% מארגוני התרבות אינם מחפשים באופן פעיל עבודות חדשות של אמנים נכים. כפי שהייז מציינת, בעיצומה של מגיפה מתמשכת - שבה מוזיאונים מתמודדים עם הפסדים כספיים עצומים - ההבטחות על מדיניות הכללה ונגישות עדיין אינה מיושמת. יועץ האמנות והשדרן אנדרו מילר התייחס בטוויטר ל"חברה דו-שכבתית שמסתכנת בהדרת אנשים רבים שהם CEV/נכים, ושעדיין יש צורך לפעול בנושא".
הייצוג של אמנים נכים באוספים ציבוריים, בתצוגות ובתערוכות צריך להשתפר, אמר מילר. אבל זה גם מצריך לעבוד במקביל על גישה לחללים שמכילים אותם. למרות שחקיקה כמו חוק השוויון בבריטניה, משנת 2010, מחייבת מוזיאונים להציע שירותים נגישים, מציינים פעילים שלמוזיאונים רבים עדיין אין גישה בטוחה לכל האזורים או התצוגות. יש לדאוג לאזורי תצוגה מרווחים מספיק, התאמות אוצרות כדי לאפשר חוויות צפייה נוחות, או מתקנים מתאימים למגוון של מוגבלויות.
רוב התערוכות במוזיאוניות מסתמכות במידה רבה על צורות אמנות חזותית, ומציגות יצירות תלויות על הקיר בגובה העיניים הממוצע של אנשים שאינם נכים. מוזיאונים מסוימים, כמו טייט, מציעים "סיורי מגע" למבקרים לקויי ראייה, אך הגישה תלויה גם באמנים עצמם - תערוכת טייט מודרן של אולפור אליאסון ב-2019-2020, למשל, זכתה לביקורת נרחבת על הצגת יצירות שלא ניתן היה להציגן בצורה נגישה.
ג'מילה פרווס, אמנית שתומכת באנשים עם מוגבלויות באמצעות עבודתה, וכותבת טור בנושא נגישות למגזין Frieze, אומרת: "נגישות היא משהו שצריך לשלב בכל המוזיאונים והגלריות ברמה ציבורית ופנימית כאחד. זאת כדי להבטיח שהתאמות גישה ייחשבו כחלק מהותי בהקמה, בניגוד למחשבה שיטופלו לאחר מכן כתוספת". היא ממשיכה: "משמעות הדבר היא הסתכלות על שיטות עבודה ומבנים שמשפיעים על קהלים, אמנים ועובדים כאחד; ולבדוק מה מונע השתתפות במוזיאונים מבעלי מוגבלויות, כמו שאלות לגבי מידת הגישה אל המרחב הציבורי".
בפוסט האחרון שלה, הפעילה שני דנדה מסגרה את הנושא: "השינוי הוא איטי מדי ועדיין מתייחסים לגיוון כאל נישה, ומשהו שאולי לא כולם יאהבו לראות. גורמים לנו להרגיש שאנחנו 'מסוכנים'. זו השקפה מיושנת, עצלנית ומוטה. המצב שלי לא משבית אותי, חוסר הנגישות של העולם כן."