"למי קראת זבל" – ספורה של אמנות המחזור

הסיור "למי קראת זבל" מספר את סיפורה של אומנות המחזור החבויה בנגריות, מוסכים, בבתים ובאזורים שפחות נוטים לטייל בהם. היוצרים בסיור לקחו חפצים שתם זמנם ונזרקו ובכישרון הפכו אותו ליצירת אומנות מדהימה, בטכניקות שונות כמו: התכה, חריטה, עבודה עם אש חיה, קיפול, כיפוף, לייזר ועוד..

הצטרפנו לסיור על מנת לגלות האם באמת אפשר להפוך זבל לאומנות, כזו ששווה להציג בתערוכות או לתלות על הקיר בבית. פגשנו את ניר אוחיון, יואב בייטנר, כרמל אילן ויפה לוגסי שייצגה את אומנותו של יוסי לוגסי (ז"ל) בביתם.

הגענו לקריית המלאכה בתל אביב, המקום שאיכלס בעבר בעלי מקצוע ומלאכה וננטש לשנים אחדות. אבל בשנים האחרונות עבר המתחם שינוי, גרפיטי צבעוני מכסה את הקירות ואומנים מכל מני תחומים כבשו את חללי העבודה הגדולים.

התחנה הראשונה בסיור הייתה בסטודיו של ניר אוחיון. אנחנו נכנסים לסטודיו צבעוני, עבודות עץ גדולות של חיות דמוניות מוצגות על הקיר, נעליים צבעוניות שוזרות בהן ומייצגות את האף או הקרן של החיה שניר ייצר מדמיונו.

הוא גדל במעלות עם ארבעת אחיו. הוריו עלו לארץ ממרוקו ויסדו את המעברה במעלות. את מרבית זמנו כילד העביר בין המזבלה של מעלות למפעל טלרד שם עבדו הוריו. "הייתי זבלן רציני," מספר ניר בהומור אופייני, "כילדים היינו מוצאים זבל תעשייתי איכותי כמו כרטיסים של אלקטרוניקה, יציקות פלסטיק, נירוסטה שהייתה משמשת אותנו לייצור חרבות, שאריות עץ שהפכנו לחץ וקשת ועוד שלל חפצים וחומרים שמצאנו ושימשו אותנו למשחקים".

ניר לא אהב לימודים קונבנציונלים ואת נעוריו העביר בתיכון אקסטרני. בשנים אלו התחיל ליצור תכשיטים עם דמויות קטנות ומכר אותן בטיילת של נהריה. אחרי הצבא התחיל לפסל. יצר עציצים עם פנים מגבס וחרס והשיער היה הצמח, את ההצלחה של הרעיון הזה לקח איתו בהמשך למדרחוב אומנים בווניס ביץ בלוס אנג'לס שם בילה כשנה וחצי, לאחר מכן ניר חזר ארצה ופתח דוכן במדרחוב נחלת בנימין.

אך הרוטינה ביצירת אומנות להמונים שיעממה אותו, וכך החל ליצור פסלים גדולים יותר ולהשתתף בתערוכות. אחת התערוכות נקראה 99.99, אומנים יצרו עבורה כסאות נגישים כלכלית ב100 שקלים כשהאומן מוכר ישירות לצרכן. ניר יצר כסא מפנימית של אבוב. דרך התערוכה הגיעו אל ניר האדריכלים של המרכז לחינוך סביבתי בחירייה וביקשו ממנו לעצב להם בהשראת הכיסא ספה ענקית מפנימיות מתנפחות. אורך הספה 10 מטר. הוא הכין מספר כסאות מאבובים והציג תערוכה בטוקיו ובמקומות נוספים בארץ. עבודתו של ניר מוצגת בספר שנקרא הספר הירוק – ספר בינלאומי על עיצוב אקולוגי מכל העולם. "השיא," מספר ניר, "שג'נט ג'קסון נתקלת בכסא שלי ומזמינה אותו לקליפ שלה".

"מרבית חומר הגלם אני מוצא בדרך מיפו ועד לסטודיו שנמצא במרכז ת"א. ישנם גם חברות שיודעות על קיומי ומביאות לי מוצרים שסיימו את דרכם המקורית", אומר ניר, "לפה אני בא לשחק, מגיל אפס אני חייב שיהיה לי מקום למשחק. אני גם עובד ויוצא מהסטודיו וזה מאזן אותי פיקס. זה מה שבא לי לזרוק על העולם. זה הסיפור שאני משאיר פה".

ניר מספר על חיים של יצירה שהם כמו לונה פארק עבורו, אחרת לא היה יכול לחיות, הוא מסכם ואומר, ש"יצירה מזבל משמעה יצירה תוך מגבלות, ומגבלות הן אחלה דבר, שמות אותך במקום הנכון לעשות משהו".

מנורות מענפי גזם

לאחר הליכה קצרה בין קירות הגרפיטי שסיפרו לנו סיפורים, בדיחות ורמזים למחאות חברתיות הגענו לסטודיו של בייטנר יואב, אומן וגלף עץ. הסטודיו היפה מכיל עבודות עץ עדינות ובעיקר גופי תאורה גדולים ומרשימים. על השולחן שלו נחה מחברת סקיצות והוא מספר שבכל יום הוא שותה קפה ומצייר, חלק מהציורים במחברת הופכים להשראה למנורות שאנו רואים בחלל המרשים.

יואב, יליד 1964, גדל והתחנך בירושלים. את חופשות בית הספר היה מעביר בבית המלאכה של סבו שעבד כצורף ואומן יודאיקה. יואב לומד מסבו את רזי היצירה ועבודת היד. כשבגר למד עיצוב תעשייתי והתמחה בפלסטיקה בבצלאל. הוא עיצב ותכנן מוצרים מושתתי פלסטיק כמו אביזרי אמבט, צעצועים, ארגזי כלים, מוצרים רפואיים ועוד.

"ריציתי שלושים שנה מול המחשב כמעצב תעשייתי. הייתי בתעשיית הרשע שנקראת פלסטיק לפרנסתי, אבל בנפש היה חסר לי משהו. ראיתי ביוטיוב לפני עשור מישהו מגלף בגרזן עץ. ניסיתי והיה טוב.

בהתחלה יצר כפות וכפיות, אחר כך תכשיטים, מקלות הליכה עד שהגיע לתאורה והבין שזה המקום שלו לפרוץ. מאז כ- 5 שנים יוצר בייטנר מנורות אומנותיות. העבודה מתחילה פראית עם גרזן, הופכת לטכנית, ומסתיימת בעדינות עם ניירות משי, כמו פרפר.

"מנורות או פסלים? גם וגם", הוא עונה כששואלים אותו, "כל מנורה נוצרת ממסע חיפוש פנימי. העבודה על המנורות הינה תהליך ארוך שמתחיל מסקיצות על הנייר, לאחר מכן חיפוש ענפים שיתאימו לצורה. השלב הבא קילוף וגילוף לקראת ייבוש שלוקח כחודשיים. לאחר מכן הענפים עוברים עיבוד נוסף בגרזן וסכין לצורה סופית. גימור בשיוף ושמן מגן ועוד יבוש בן שבועיים‎. אחרי הייבוש אני בונה את השלד מצלעות נצרים. על הנצרים אני מותח פיסות נייר דקיקות ההופכות אט אט לקרום קשיח.‎ אחרי שהקרום מוכן אני משלב את החיווט והמנורה מוכנה". הוא אוסף ענפים ירוקים ממחזור. לא מכופף עצים, הם מתכופפים בשבילו לדבריו, "אני לא נגר, אני ברומן עם עץ". 

יצאתי לחפש יבשות – מצאתי אוצר

התחנה הבאה, בבניין חדיש יותר בקריית המלאכה היתה בסטודיו של כרמל אילן, אספנית של ספרים עזובים. בסטודיו רחב הידיים שלה, שבו חלונות גדולים שצופים לטבע הירוק היא יוצרת תמונות ופסלים מקיפולי נייר. יצירותיה גדולות מימדים ומציגות טכניקות שונות, מרשימות וסיזיפיות למדי, השולחנות מלאים בגזירי נייר קטנים שהיא שוזרת יחד עם העוזרת שלה ליצירות הגדולות מימדים.

זה מתחיל מאיסוף אנציקלופדיות, ספרים ישנים, מגזינים בהם טקסטים מודפסים שנזנחו. כרמל משתמשת בהם כחומר גלם לעבודותיה. "בעידן האינטרנט, קשה לי להיפרד מהמילה המודפסת על סוגי הנייר השונים", אני אוהבת ניירות ישנים עם ניסיון חיים, ניירות שדופדפו, ניירות עם עבר, כל נייר עם אופי וריח מיוחדים לו, כל נייר והרעש המיוחד שהוא משמיע והצבעוניות המיוחדת לו".

כרמל נולדה ב-1960 בירושלים. היא סיימה את לימודיה במחלקה לעיצוב אופנה במכללת שנקר בתל אביב בשנת 1984 ובבית הספר לעיצוב Parsons בניו יורק בשנת 1986. לאחר מכן עבדה כמרצה בשנקר וכמעצבת עצמאית, ואף הקימה מותג לריהוט ילדים.

בשנת 2000 החלה ללמוד פיסול בבית הספר לאמנות בסיס, וסיימה בהצטיינות את לימודיה בשנת 2004. מאז סיום לימודיה הוצגו עבודותיה בעשרות תערוכות וירידים בארץ ובחו"ל, ביניהם תערוכות יחיד בגלריה Plaza בטוקיו, גלריית ZK בסן פרנסיסקו, מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע; וכן בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בית האמנים בתל אביב, גלריה Macadam בבריסל, מוזיאון יפו, גלריה Körnerpark בברלין. הירידים הבינלאומיים בהם השתתפה אילן כוללים את Central Art .ועוד Art Toronto ,ישראל טרי צבע יריד, Art Stage Singapore ,Art Basel Miami ,Hong Kong.

היא פיתחה טכניקות שונות שאפשרו לה יצירה בחומר הגלם הזה, "בהתחלה כל היום עבדתי עם אקדח סיכות. נהייתה לי יבלת יפה... אבל אז גיליתי שזה מחליד והנייר נקרע. באתי לעבודה ולא ידעתי מה עושים. זו חוויה מוזרה".

כרמל מספרת על דרכה כאומנית מתחילה ומודה שהדרך לא הייתה קלה, "כשעשיתי עבודות קטנות לא עניינתי אף אחד. לא למדתי אצל מישהו בקליקה. יום אחד החלטתי שאני אומנית!

יום אחד הגיע גלריסט, טייל פה, לא חייך. אמרתי אין סיכוי. הסתבר שהוא רצה את כל מה שהצגתי בסטודיו לתערוכה הנחשבת 'צבע טרי'. מרגע פתיחת התערוכה, עברה חצי שעה עד שקיבלתי טלפון שבישר לי שמכרתי את כל העבודות. פרצתי בבכי. בעלי ניחם אותי. מי מת? עניתי, כרמל הישנה מתה ונולדתי מחדש.

היו הרבה חששות. מה זה השגעת הזאת? התחברתי למגלי ארצות בתקופה הזאת. אדם חושב שיש יבשת יוצא לחפש אותה. גם אני קיוויתי, ואכן מצאתי יבשת עם אוצר. כשאתה מוצא את הדבר שמדויק לך, ואתה לא בתכתיבים של מישהו אחר, זו המתנה הכי גדולה, זו ההארה שלי. אני מגלה בניירות יופי אין סופי. לא צריכה שום דבר מלבדם. מה שהם מביאים לי אני שמחה. אין טובים, רעים, פשוטים. כולם מסתדרים עם כולם וזה תואם לתפיסת עולם שלי. הבעיה שצריך לפעמים לצאת מהסטודיו, לעולם".

בית הפסיפס

את היצירה של האומן האחרון ראינו בבית מגוריו ביפו. למעשה ייצגה אותו אשתו מפני שיוסי לוגסי נפטר לפני מספר שנים. בבית הפסיפס שביפו, המקום בו גר ויצר לוגסי, ישנם כ- 1000 דיוקנאות פסיפס, כשדלת הבית נפתחת המחזה שמתגלה הוא מרשים במיוחד.

למעלה מארבעים שנים יצר יוסי ז"ל פסיפסים בדירתו שביפו. כמעט עד שנפטר הכין באהבה וכשרון דיוקנאות של כל שועי עולם. על קירות ביתו גדולי התקומה לצד אומנים ושחקנים. ראשי הממשלות, הנשיאים והוגי המדינה ומקדש קטן לעפרה חזה ואילן רמון; פינת קדושי השואה זמרים ואמנים, גיבורי מלחמות ישראל, סיפורים תנ"כיים, משוררים, מרגלים ורבנים. אשר מכסים כל פיסת קיר, ריצפה ותקרה בביתו ובמרפסת רחבת הידיים.

הפסיפסים נולדו לפני מעל 40 שנה כפתרון טכני. "הייתי מצייר אוניות וכל מיני ציורים על מעקות, אבל היה מגיע החורף והכל היה מתכלה. אז לקחתי לאשתי יפה כמה צלחות מהמטבח ושברתי אותן - עד היום היא מחפשת את הכתומה ולא מוצאת", הוא צוחק איתנו דרך סרטון שהשאיר ובו אנו צופים בסלונה הקטן והמסודר של יפה.

הפסיפס הראשון, שנוצר משברי צלחות ותיאר את סיפור יונה הנביא והלווייתן, אבל הוחלף בעבודות חדשות יותר, ובמקום שבו היה תלוי על קיר המרפסת עומדים היום דיוקנותיהם של אהוד ברק ואריאל שרון. הוא הסיע את הילדים ועסק באומנות אשתו יפה פרנסה ואפשרה לו ליצור וכל חיו הוקיר לה תודה.

היום כשהוא איננו יפה אשתו מספרת על חייהם, היא אומרת לנו, "יוסי אמר תמיד שזו לא חוכמה לקנות משהו, החוכמה היא ליצור יש מאין".

כך נחתם הסיור שלנו, שהיה גדוש באומנות יפה ובעיקר הרבה תשוקה ליצירה משמעותית, מקורית, יפה. הסיור "למי קראת זבל", הינו חלק מפרויקט חברתי של היזמית מיטל כץ. בסיורים ניתן לראות איך בזכות תושייה ויצירתיות זכתה גם מיטל כץ יזמית הפרויקט בחיים חדשים: "בעידן המודרני שבו אנו רגילים לעודף צריכה קונים בזול ומשליכים במהירות, חשוב להכיר מקומות שדווקא משמרים חומרים ומוצרים ישנים אשר בעזרת ידיים מיומנות, יצירתיות וחלום זוכים להערכה מחודשת", מסכמת מיטל.

למידע והזמנת הסיור https://www.mk-artour.com/makers-tour