ב-1966, לאחר עשור של הצגת פסלי החוטים בעלי הלולאות שיהפכו אותה למפורסמת, החלה רות אסאווה לייצר מסכות גבס של בני משפחה וחברים כבסיס לברונזה או, לעתים קרובות יותר, לקרמיקה. היא התאמנה לעתים קרובות על ילדיה, כולל הצעיר שבהם, פול לנייר, שהפך בעצמו לאמן קרמיקה.
לנייר זוכר שהחל מגיל שש או שבע הוא שכב על מזרון, מכוסה, כשפניו מרוחות בשכבה דקה של וזלין והוא מרגיש את הגבס ה"קר והקרמי" על עורו. אימו תיארה לו את שלבי התהליך לאורך הדרך, בקול זהיר ומרגיע של רופא או מעסה קשוב. "זה עלול להיות מסוכן כי אתה שם גבס על העיניים של מישהו", אומר לנייר. "לעולם לא אכנס ליוטיוב ואלמד אנשים איך לעשות את זה."
למרות האתגרים הטכניים, במהלך שלושת העשורים הבאים הכינה אסאווה בסופו של דבר מאות מסכות מפורטות: של ילדיה בגילאים שונים, ושל תלמידי בתי ספר ציבוריים- כולל חברים ואמנים מקומיים. היא בדרך כלל הכינה מכל מקור שתי מסכות חימר. אחת כדי לתת לדוגמן והשנייה כדי לתלותה על הקיר החיצוני ועל הרעפים של הבית בסן פרנסיסקו, שחלקה עם בעלה- אלברט לנייר, וששת ילדיהם.
כשאסאווה מתה בשנת 2013, נתלו מאות מסכות מקובצות יחד על הקיר החיצוני של ביתה ויצרו יעד מפחיד לחג ה'האלווין', עבור ילדי השכונה
המיצג גם מייצג את אחת מיצירותיה הפחות מוכרות אך השאפתניות ביותר של אסאווה, אשר הופיע לראשונה ב-6 ביולי במרכז לאמנויות קנטור באוניברסיטת סטנפורד. לפני שנתיים רכש המוזיאון 233 מסכות מקיר ביתה של אסאווה במחיר בלתי ידוע, מתוך ציפייה שהן תשארנה מוצגות. (כמה עשרות מסכות הוסרו מהקיר על ידי בני משפחה, שבבעלותם גם כמה מסכות אחרות, שהוצגו ב'דיוויד זווירנר' בניו יורק, בשנה שעברה.)
קיר המסכות של אסאווה, ואחד מפסלי הכבלים המפורסמים שלה
צילום: Laurence Cuneo © 2021 Ruth Asawa Lanier, Inc/האגודה לזכויות האמנים (ARS), ניו יורק; באדיבות דוד זווירנר
אליסה פיצ'מרן אלכסנדר, עוזרת אוצרת בקנטור, אומרת שהיצירה חושפת את תפקידה של אסאווה לא רק כפעילה קהילתית אלא כהיסטוריונית חזותית או ארכיונאית. "היא התפרסמה על ידי כך שהמסכות האלה היו בכניסה לביתה. זו הייתה דרך עבורה לומר: 'זו הקהילה שלי, זה מה שחשוב לי, וכל אדם ראוי להפוך ליצירת אמנות". אלכסנדר מכנה את הרכישה "הרכישה הבסיסית" עבור התערוכה Asian American Art Initiative של האוניברסיטה, שהיא גם שותפה בניהולה.
רגעים שנתפסו בחימר
בתה הצעירה של אסאווה, אדי לנייר, אומרת שהכנת המסכות, שנעשתה בדרך כלל בבית עם מבקרים, על בסיס מאולתר, משקפת את תחושת הכנסת האורחים של אמה. "זה היה מאוד יפני; היא תמיד נתנה לאנשים דברים שהיא הכינה כמו ריבת שזיפים, צ'אטני שסק וחמוצים", היא אומרת. "ואז היא הייתה נותנת לך גם מסכה."
אלכסנדר גם רואה את הנוהג של אסאווה להכנת מסכות בקשר לפעילויות ביתיות אחרות מהן נהנתה האמנית, כמו בישול וגינון. "זה ממש חזק מנקודת מבט פמיניסטית, לחשוב על התחום הביתי כמרכז מרכזי ליצירתיות", אומרת אלכסנדר. "במקרה הזה, זה היה רועש, תוסס, אולי כאוטי - ורחוק מכל מה שקורה אצל אמן גבר בודד, שעובד בסטודיו שלו."
אסאווה עצמה אמרה למראיין ב-2002 שיצירת מסכות היא הדרך שלה להקפיא את הזמן, לצלם תמונת מצב ללא שימוש בצילום. "כשאני יוצקת פרצוף, אני יודעת שאני רק לוכדת דקה של אדם. או שאם אצוק רגל של תינוק, אני יודעת שרגל התינוק תגדל ותגדל ותגדל", אמרה. "אני יודעת שזה הולך להיעלם, אבל אני אוהבת את הרגע הזה."
רכישת המסכות התבצעה לאחר שבתה הבכורה של אסאווה, איקו קוניו, הגיעה לאלכסנדר בתחילת 2019 כדי להציע את ההשאלה לקנטור.מאז הרכישה, 52 מהמסכות עברו שימור, תוך התמקדות בעיקר בפגמים שהתפתחו לאחר תהליך הייצור כמו כתמים או סדקים. זאת בעוד שאלכסנדר עסקה במחקר לזיהוי המסכות שלא היו חרוטים שמות מלאים בצידן האחורי. כמה מהדמויות היותר מזוהות כוללות את הצלם ג'ון גוטמן, הציירת גוונדולין נייט והשחקנית-סופרת אנה דיוור סמית'. 32 יציקות במתקן קנטור נותרו "בלתי מזוהים לחלוטין", אומרת אלכסנדר.
האוצרת אליסה פיצ'אמרן אלכסנדר במהלך התקנה במרכז לאמנויות קנטור באוניברסיטת סטנפורד צילום: ג'ורי פינקל
המיצב של קנטור, The Faces of Ruth Asawa, מהדהד את החזית המקורית בביתה של האמנית בסידור הבסיסי שלו, שלדברי לנייר היה "לא קיבוץ אוצר" אלא יותר "ציר זמן של אנשים שעברו דרך הדלת שלה". אלכסנדר בחרה בצבע חום מהגוני לצבע הקיר של קנטור כדי לעורר אותו.היא גם בחרה להציג, לצד המסכות, שלושה סירים מתוצרת פול לנייר, שמושאלים מהמשפחה: כלי חרס מחוספסים שמשלבים חלק מהשרידים שנשרפו של אימו, אביו ואחיו, אדם.
"אבא שלי כל הזמן אמר שנהפוך לאפר וישימו אותנו בארגטל כשנמות, ופול צריך לעשות את זה כי הוא אמן קרמיקה", אומר פול לנייר. "אבל הוא היה מספר סיפורים מצחיקים מאוד מג'ורג'יה, אז לא ידעתי אם הוא צוחק. זה היה מפחיד בכדי לחשוב על זה כאדם צעיר".
כפי שהתברר, הוריו של לנייר היו רציניים, ואף העלו בקשה זו בצוואותיהם, והוא מילא את רצונותיהם. בסופו של דבר הוא החליט לעבד את האפר לתוך החימר עצמו, והוא יצר את הסירים באנאמה, כבשן עצים יפני מסורתי, במשך שבעה ימים. הוא אומר שהעציצים חזקים במיוחד, כמו פורצלן סיני מעצמות והם מבריקים עם פסים צהובים-כתומים ונחושת. "לחלק מהם היו צבעים מדהימים", הוא אומר, "כמו שמעולם לא ראיתי".