פסטיבל הצילום Les Rencontres d'Arles נמצא במיטבו כשהוא נכנס ביקיריו. האיטרציה של הפסטיבל ב-2022, שנפתחה השבוע (עד ה-25 בספטמבר), מתנהלת לפי העיקרון הזה והיא עושה זאת בצורה מבריקה. בפתיחת האירוע, מצטט מנהל היריד, כריסטוף ויזנר, את הפעילה והמבקרת האמריקאית לוסי ליפרד, שאמרה שעלינו "להתקומם נגד ההגמוניה הגברית".
כמובן שמוצגות היוצרות המפורסמות של הצילום העכשווי. צילומיהן תלויים פה ושם על הקירות. לעתים קרובות הן גם נוכחות פיזית; יושבות בברים הרבים, שצופים אל כיכר הפורום של ארל, כשהן עוטפות את צעיפי הנוי שלהם מסביב לצווארן, שותות את הפסטיס שלהן ומדברות ביניהן, כפי שעשו מאז ומעולם.
אבל כיום היוצרות הללו הן בשוליים. הן לא ה"חדשות". לזכותם של מארגני הפסטיבל נזקפת ההתייחסות לבלתי נראים, לבלתי מוכרים ולמודחקים, שיש להם השנה נוכחות גבוהה בארל. לפניכם תצוגות הצילום שאסור לכם להחמיץ.
אוונגרד פמיניסטי
הפנים של פרנצ'סקה וודמן, פרובידנס, רוד איילנד (1975-76)
באדיבות קרן משפחת וודמן / אגודת זכויות האמנים (ARS) / Bildrecht / VERBUND COLLECTION, וינה
A Feminist Avant Garde, היא כותרת מפוארת לתערוכה מפוארת, והיא המרשימה ביותר בתוכנית של אירועי ארל. זוהי מצגת של דור של נשים שכוללת למעלה מ-200 תמונות שיצרו 73 אמנים. מדובר בנשים שרבות מהן חיו מאחורי מסך הברזל, שהגדירו למעשה מחדש מה יכול להיות צילום. לטענת הטקסט במבוא לתערוכה, זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות האמנות, שנשים קיבלו את דימוי האישה מהאמנים הגברים.
התמונות לקוחות מאוסף Verbund של וינה; האוצר שלה, גבריאל שור, הקדיש 18 שנים לאיסוף התערוכה הזו והיא נפתחת בציטוט של הפילוסופית והפמיניסטית הצרפתייה סימון דה בובואר, שכתבה: “One is not born, but rather becomes a woman.”.
היצירות המוצגות יכולות להיות צרחות ויזואליות. הן דימויים שנוצרו לעתים קרובות בסתר ומתנגדים לשנאת נשים מוסדית. מהאמנים כאן היו ציפיות, שהנשים תתקיימנה כנשים וכאימהות ותישארנה שקטות וגמישות.
גם הדיוקן העצמי המפורסם של Valie Export שכותרתו Action Pants: Genital Panic (1969/2001) כלול בתערוכה; הצלמת הצעירה חשופת מפשעה, שערה מחושמל והיא מערסלת בידיה תת מקלע. יש גם מונטאז'ים מרהיבים של פני סלינגר, אחד עם עין כחולה, שאינה ממצמצת, ממוקמת היכן שהנרתיק שלה צריך להיות.
Permanent Demonstration am 19.1.1976 (1976) מוצגת גם היא, ומתארת את האמנית שמשחררת צעקת מחילה, כשהיא חנוטה בחוט שחור. בסרט ללא כותרת (Glass on Body Imprints) (1972) , מעוותת אנה מנדייטה את פניה כנגד זכוכית: נראית כמו בכלא בלתי נראה.
התמונות הללו מוכרות היטב לכל סטודנט לאמנות פמיניסטית. אבל הצלמות המדוברות פחות מוכרות. חלקן איבדו את חירותן למען מטרתן והן זוכות לנוכחות שווה. על הצלמות נמנית גבריאל שטוצר, אמנית המיצג הרדיקלית ממזרח ברלין, שנכלאה על ידי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. הדיוקנאות העצמיים העצומים של שטוצר רק מתחילים להיות מוכרים כמקור להצלחות מאוחרות יותר של אמנים כמו : סינדי שרמן, נאן גולדין. ופרנצ'סקה וודמן.
תערוכה זו, שמוצגת במפעל לשעבר, היא עדות לכוח הדמיון של הזעם הנשי, ותשמש השראה גדולה לאמנים הרבים הפועלים תחת עיניהם הפקוחות של המשטרים האוטוריטריים של ימינו.
• אוונגרד פמיניסטי של שנות ה-70: יצירות מאוסף Verbund, Mécanique générale
פמיניזם מחדש: סוזן מייזלס, לי מילר ובבט מנגולטה
באבט מנגולטה. טרישה בראון מתאמנת על "Line Up" בלופט שלה בברודווי, עם, משמאל לימין, וונדי פרון, ג'ודית רגיר, טרישה בראון, מונה סולזמן ואליזבת גארן, 1977.
באדיבות Babette Mangolte.
שלוש תערוכות צמודות אך עצמאיות של יצירותיהן של סוזן מייזלס, לי מילר ובבטה מנגולטה ערוכות כיצירות שותפות, כשכל אחת מהן ממסגרת ומפרשת מחדש את קריירות חייהן בצילום.
בהיותה אישה צעירה, שימשה מילר דוגמנית מגזין האופנה "ווג" בניו יורק. במשך עשרות בשנים, גם לאחר מותה, היא היתה ידועה תמיד כסובייקט - סמל ליופי. למעשה, מילר בילתה את רוב חייה כיוצרת דימויים, ועבדה הן בצילום אמנותי והן כצלמת עיתונות נודדת. התערוכה מכוונת למחויבותה לתעד חזותית את גילוי מחנות הריכוז הנאצים דכאו ובוכנוולד. היא היתה האישה היחידה שנוכחה ברגע המחריד הזה בהיסטוריה המודרנית שלנו.
בבט מנגולטה, לשם השוואה, בילתה את הקריירה שלה בשכלול האמנות החמקמקה של צילום מחול עכשווי. התמונות המוצגות הן תיאורי מקרה. מנגולטה היתה מצלמת רקדנים כשתנועותיהם "נפתרות" מה שיוצר רגע של איזון מושלם, סימטריה והרמוניה.
אמנים בציור ובפיסול כמו סול לויט וריצ'רד סרה, עשו קריירה באמצעות לימוד והבעה של עיקולים וצורות מושלמים בחלל. הצילומים של מנגולטה שהם תפיסות רגעיות של בני אדם המובעים בחופשיות, שווים ליצירותיהם של לויט וסרה.
סוזן מייזלס, יצרה מיצב; צליל של קול ואור לגוף הנשי המזדקן. היא עשתה, לדבריה, "מפה של העור" - חגיגה של "היופי שמקורו בשכבות החוויה". זהו הליווי המושלם ליצירתם של בני דורה של מייזלס; הגוף הנשי כנותן ומטפח חיים.
• סוזן מייזלס ומרתה גנטילוצ'י: Cartographies du corps, Église Saint-Blaise
• לי מילר: צלמת מקצועית (1932–1945), אספייס ואן גוך
• Babette Mangolte: Capturing Moments in Space, Église Sainte-Anne
תגליות חדשות: דבימלה רוי צ'ודהורי, רהיל פורצ'ן, אקים סמית' ודניאל ג'ק ליונס
מייזלס, כמובן, נותרה אחת מגדולי הצלמים התיעודיים, והמורשת שלה חיה וקיימת ביצירותיהם של כמה מהכישרונות המתפתחים בתחום המדובר. כשרונות אלה זוכים לאזכור בכותרת על פרס התגלית של לואי רודרר, שמוצג בכנסייה דה פרצ'ורס (Église des Precheurs), שהיא כנסייה בסגנון גותי מהמאה ה-15.
התערוכה כוללת הרבה יצירות עוצמתיות, כמו הדיוקנאות העצמיים בעלי ההבעה העמוקה והמופנמת של דבימלה רוי צ'ודהורי, אמן הודי שחי בניו יורק, כשהוא מתאושש ממותה של בת זוגו, שהתאבדה.
יש תחושה עמוקה של תרבות הדאנסהול הג'מייקני, שנוצרה על ידי האמן האמריקאי אקים סמית', באמצעות אלבומים משפחתיים וצילום. יש גם את הדיוקן היומני המאוד אישי של רהיל פורצ'ן, שתיעד את חזרתו המלאה לטקסס, במהלך המגיפה, כדי לטפל באביו הגוסס.
אבל השם שנישא על שפתי כולם היה ללא ספק דניאל ג'ק ליונס, אמן מלוס אנג'לס שנסע עמוק לתוך יער הגשם באמזונס. כדי לצלם קהילה חשאית של טרנסים. התוצאות הן דיוקנאות של אינטימיות מוחשית, דמוית חלום
. • Louis Roederer Discovery Award, Église des Precheurs
לומה ארלס: פיליפ פארנו, ג'יימס ברנור וקרסטן הולר
ג'יימס ברנור, סופיה סלומון - בתו של בעל הבית של ג'יימס ברנור, אקרה, 1972 בקירוב.
באדיבות האמן.
יהיה זה רשלני לכתוב על מהדורה זו של Rencontres d'Arles מבלי להתייחס ל-Luma Arles של מאיה הופמן וליצירה הארכיטקטונית המונומנטלית של פרנק גרי, שנוצרה בהשראת משיכות המכחול של וינסנט ואן גוך, אותן צייר האמן ב-1890 , באותה עיר, זמן קצר לפני מותו. הבניין שתכנן גרי, שנבנה במשך למעלה מעשור, נפתח בשנה שעברה בנוכחות משתתפים מעטים, בגלל המגבלות שהוטלו על הנסיעות, בגין מגפת הקורונה.
כעת, החלל דמוי המוזיאון הומה וזוהר והכניסה אליוהיא בחינם. התערוכה שמוצגת בו כוללת מייצבים קבועים של פיליפ פארנו, אולאפור אליאסון ואורס פישר, וכן את יצירתו של ג'יימס ברנור, האמן הגנאי, שהשתמש במצלמתו כדי ללכוד את רחובות אקרה ולונדון, בשנות ה-60 וה-70.
מוצג נוסף בתערוכה הוא מגלשה ספירלית שנוצרה על ידי קרסטן הולר, שנפתחת אל גן חדש שנוצר, ומחברת את הקומות העליונה והתחתונה. זה אולי נראה מפחיד, אבל אני יכול להעיד שזו הדרך המושלמת להתגבר על ערב של שתיית רוזה ודיונים על אמנות עם חברים.
• ג'יימס ברנור: סיפורים. תמונות מהארכיון (1947–1987), לומה ארלס