"המוזה שלי", תערוכתה של תמר גרינפלד, מציגה ציורים ססגוניים שנוצרו בעקבות מדיטציות

שואפת ליצור עולם יפה, אופטימי ושמח

מאחורי הציורים המרהיבים של גרינפלד מסתתרת שאיפה להגיע למקום רוחני נשגב, אבל גם טרגדיה משפחתית. את התערוכה הרוחנית, השמחה והאופטימית בבית יד לבנים באשדוד, עיר מגוריה, (עד ה-31 ליולי, הכניסה חופשית) מקדישה האמנית לזכר יוסי, בנה הבכור, שנהרג בן 25 ביום הולדתה, בתאונת דרכים בניו יורק, לפני 25 שנים.

"הוא נהרג באביב, כשהכל פרח", מציינת האמנית, שיום הולדתה ויום אזכרתו של בנה, התאחדו מאז לעד. בניגוד למצופה אין בציוריה עצב ושכול, "העולם מספיק כואב. אני רוצה ליצור עולם יפה, אופטימי ושמח. כל עוד לא ריגשתי את עצמי בזמן היצירה לא ארגש אחרים. הכי חשוב לי מה אנשים ירגישו. ברצוני שאנשים יתרגשו ויעברו חוויה כשהם נחשפים ליצירותיי. אם זה לא יקרה, לא עשיתי דבר, היצירה לא הושלמה". תגובות האנשים הן הפרס הגדול שלה. " אנשים מתרגשים כי מרגישים את הכנות שלי. פעם מישהי אמרה לי שהכנסתי את גן העדן לביתה ואחרת סיפרה לי שהציור מרגיע אותה כשהיא חשה ברע".

מקורות ההשראה שלי

גרינפלד (74) נולדה ברוסיה ועלתה לישראל בגיל 9. את הדחף ליצירה ואת החוש ליופי ואסתטיקה ספגה בבית הוריה, שהאמנות, לדבריה, שררה בו כל העת. "אימי היתה תופרת ומציירת ואבי יצר בעץ", היא מסבירה. היא למדה פסיכולוגיה, תולדות האמנות וציור אצל האמנים : קרלוס מונטנייז, סולי לוי, סמדר כץ ולינה גולן. כמו כן היא גם למדה קורסים שונים בהם מדיטציה ותקשור, שפיתחו אצלה את "החוש השישי". זהו החוש שהמילון מגדיר אותו כ"ייחודי ועוצמתי, חורג מהגבולות המדידים והמוגדרים כיתר החושים, ומאפשר לראות מעבר לזמן ולמרחב". הציירים מהם הושפעה הם : סנדרו בוטיצ'לי ( 1510-1445, אחד הציירים המובילים בתקופת הרנסנס באיטליה) וגוסטב קלימט (1918-1862צייר אוסטרי מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי). מקורות ההשראה שלה הם, בין היתר, זיכרונות ילדותה, רשמים מטיולים וכאמור מדיטציות.

פרץ אנרגיית יצירה שארך 4 חודשים

האמנית, שהציגה את ציוריה בעשרות תערוכות בישראל ובחו"ל - בניו יורק, בניס, בפריז, בברלין ובפררה שבאיטליה- פיתחה במהלך השנים שפת ציור ייחודית ואישית מאוד, המזהה אותה מיד. ציוריה מתאפיינים בססגוניות מרהיבה, בשכבות אווריריות ואקספרסיביות של צבע, זו מעל זו." אני שואפת להגיע ביצירה לאווירה של מיסטיקה וחלום ע"י השקיפות באמצעות שכבות צבע". הדמויות והנופים שהיא מציירת נראים כמו מרחפים בחלל. "אני ממציאה בכל פעם טכניקות חדשות כדי שלא להשתעמם ומבצעת ניסיונות. מתוך כתמי הצבע פורצת היצירה. איני יודעת מה יצא בסוף והתוצאות תמיד מפתיעות. אני אוהבת להשתמש בשכבות צבע רבות ומעניינות ושציוריי יכללו התרחשות ותנועה".

ציוריה מבטאים כמיהה לעולמות אחרים ולעיתים אף לוקחים אותנו, הצופים, אליהם." המוזה שלי", היא מהפך שתוצריו הם תולדה של פרץ אנרגיית יצירה אינטנסיבי, שארך ארבעה חודשים. היא ציירה, כל ציור, לאחר מדיטציה שבמהלכה "ראתה" את הצבעים הבלתי מציאותיים, אותם רקחה. בתוך הצבעים האופטימיים שהניחה ומרחה על הקנבס ב"שוונג (תנופה, בלשון הדיבור) אחד" היא גילתה את הדמויות וההתרחשויות. יצרה עולם דמיוני וישות חדשה. היא ניסתה, לדבריה, להגיע מבחינה רוחנית לשמיים, קרוב לבנה. " דווקא מתוך הזעזוע והצער יצאתי להרבה צבע, שמחה ודינמיות, הציורים הפכו לגדולים יותר ולחסרי גבולות.

האמנות שלי מיועדת לתת ביטוי ליופי ושמחה, להתנתק מהעולם הגשמי ולהגיע למקום חלומי ורוחני, ולכן חוזרים אצלי תנועה כלפי מעלה, שעולה ומתפתחת במרחב, ומוטיבים של ציפורים ופרפרים ", היא מסבירה.  לדברי אוצרת התערוכה, סיגל מאור, "הפעם גרינפלד כמו מעצימה ומחדדת את כל הנקודות החשובות לה. גודלם הפיזי של ציוריה מועצם, כמו גם גודלם של הדימויים : הפרחים הענקיים, הדמויות המציצות, לדמויות הנשים מתווספות דמויות גברים ונבנית זוגיות צבעונית, שנוטה לגווני הוורודים- אדומים ותכולים- ירוקים, בתוספת של זהב". היאמעוניינת להרשים את הצופה המתבונן בציוריה ולגרום לו לחוויה עוצמתית והיא מצליחה בכך, כבמאית על.

היא עובדת על קנבסים גדולים, שיוצרים תפאורה מושלמת לגלריה, הן בגודלם הפיזי של הציורים והן בגודל הדימויים הלא ריאלי, עוצמת הגוונים וטכניקת הציור. כולם יחד חוברים במלאכת מחשבת ומכניסים את הצופים לעולם מרגש וחושני של דמיון וחלום". ביצירות, אומרת מאור, "בולטים פרחי הלוטוס והמגנוליה המסמלים עבור האמנית את כל אותם דברים שחשובים לה ואשר ציוריה אמנם מעבירים: פריחה התחדשות, אהבה מסתורין, מעוף, ודמיון. לפי האמנית אין לעולם קיום ללא דמיון בהיותו מחבר את האדם ליצירתיות, רוחניות, לנשגב, לעולם שמעבר".

אני כמו הלוטוס

גרינפלד אומנם מציירת משחר ילדותה, אבל לאחר מותו של בנה, משמש עבורה הציור גם מעין סוג של תראפיה. "מתוך כאב השכול אני יוצרת בצבעוניות עזה מלאת אור ושמחה". את עצמה היא מדמה לפרח הלוטוס, מוטיב שחוזר כאמור בציוריה. בעוד שהיא צמחה מתוך כאב השכול ויוצרת בצבעוניות עזה מלאת אור ושמחה, הלוטוס צומח מתוך הביצה והרפש, על גבעול גבוה, לעבר הרוחניות,והופך לפרח טהור ויפה, למשהו נעלה. "בציורי הפרחים אין בכוונתי לחקות את הטבע או להעתיקו. מטרתי היא להעביר את היופי והעדינות שבפרח, להתבונן ב'לבבו' כמו בזה של יצור חי ובכך להעביר את תחושת ההתפעמות מפרי היצירה האלוהית", היא אומרת. 

הציור שכותרתו "תשוקה לגן עדן"- שגם מופיע על ההזמנה לפתיחת התערוכה - מוביל אותה, את התערוכה, ומשמש לה במידה רבה כמוטו. האמנית בוראת בו, בציור זה, עולם אגדי, צבעוני ועשיר, מלא בחיות וצמחים, כשבמרכז נראה זוג מחובק. זהו שיר הלל ליופי הדברים, לאיחוד, לאהבה ולמעשה היצירה. הציור בנוי ממערכת ניגודים המשלימים זה את זה: צבעים חמים וקרים, שמים וארץ, ים ויבשה, מעוף וצלילה סטטי ודינמי גוף ונפש. קשת רגשות שוטפת את הציור כולו ועוטפת אותו באור המבקש לחבר ולאחד את שפע חלקיו.

בית יד לבנים אשדוד, עד ה-31/07/2022. הכניסה חופשית