המעבר ההמוני של גלריות לאזור טרייבקה בשנים האחרונות הפכה את צ'לסי למגרש משחקים של גלריות בלו צ'יפ. בגודל שמתקרב לקנה מידה של מוזיאונים ומחירים שנעים סביב שש ספרות, ההבטחה ברובע הגלריות המקורי של ניו יורק שונה מימיה הראשונים, אך עדיין מפתה ומושך אספנים וסקרנים, לסוף שבוע בצד המערבי של העיר.
בשינוי הזה, הקונספט הישן והטוב של תערוכה קבוצתית לקיץ קיבל בסופו של דבר שדרוג. חלפו הימים שבהם במאי בוחר במלאי מהמחסן וממציא כותרת מרומזת . במקום זאת, אפשר לצפות לתערוכות שנאספו לאחר מחשבה ותלויות בקפידה בליווי טקסטים חוצי דורות ותקריות בלתי צפויות. אמן חלוץ שהתעלמו ממנו מוצג ליד אמן צעיר, או יצירה נדירה של "אולד מאסטר" רואה אור יום לצידו של ציור שרק יצא מהסטודיו.
לדוגמא, צ'לסי מתהדרת בקיץ הזה בתערוכות קבוצתיות מעניינות, שבהם אוצרים יקרים בתעשייה, או אמנים מבוססים, הפעילו את "שרירי" האוצרות שלהם. גלריית פייס, למשל, העבירה את משימת הארגון לאמנית הסגל שלהם, הפסלת הניו-יורקית ארלין שצ'ט, שארגנה לאחרונה תערוכה קבוצתית נוספת במרכז הרישום בסוהו.
התערוכה STUFF של שכט, מהדהדת את יצירות הקרמיקה והפלדה הצבעוניות והפיוטיות של האמנית וכוללת למעלה מ-50 אמנים : מצעד של "המי ומי" כמו ניקול אייזנמן, איסאמו, נוגוצ'י, לינדה בנגליס, ווילפרדו לאם והומה בהבה.
התערוכה נפתחת בתצלום של פיטר חוג'אר משנת 1974: פראן לבוביץ' הצעירה בבית הוריה בניו ג'רזי על טפט, שמציג את התמונה. משם, התערוכה מתפתחת ופורחת לאובייקט של סקרנות אמנותית.
תצוגה של STUFF: ארגנה ארלין שכט בגלריה פייס.
באדיבות גלריית פייס
"אני מסתכלת לתוך פינות הסטודיו של אמנים, או לשולי תולדות האמנות, כדי למצוא דברים סינכרוניים אך בלתי צפויים שאפשר לחלוק", אמרה שכט ל-The Art Newspaper. הכוונה לפריטים כמו פסל פונקציונלי מנייר, חוט ונורה חשמלית מאת בנגליס, המזכירים את תליוני האור של נוגוצ'י, או פסל קיר מפלסטיק ועץ עם רכיבים חשמליים, שנמצא במרחק כמה צעדים משם.
שכט נהנית למעשה מהחופש הזה לצלול לתוך יצירותיהם של בני גילה. "כאמנית, יש לי את החירות והפריבילגיה לתלות תערוכה מחוץ למודל היסטורי אמנותי, ולהציג היבטים פחות ידועים בפרקטיקה של אמן", היא אומרת. להוכחה, היא מציגה את הפסל "ללא שם" של אמן הווידאו ארתור יפו, הבנוי ממסילות מתכת וצינור פלסטיק, שנעשה במיוחד עבור התערוכה הזו.
תצוגת התקנה של Eyes of the Skin ב-Lehmann Maupin.
באדיבות ליהמן מאופין, ניו יורק, הונג קונג, סיאול ולונדון.
קיבוץ נוסף של יצירות אמנות, המאורגן על ידי אמן, היא התערוכה של אמנית המולטימדיה טרסיטה פרננדס, Eyes of the Skin. זו מוצגת בגלריה הייצוגית שלה, Lehmann Maupin. בדומה לדגש על המישוש והאלכימיה הרגשית של החומר, בציורים הבולטים של האמנית מברוקלין, מתאחדים תשעת האמנים המשתתפים בתערוכה, במחויבותם להמון חושי.
הפסל התלוי על הקיר של האמנית פרנצ'סקה אלקנטרה, מאוקלהומה, Tiger Jaw IV (2022) כולל בסיס עץ עבה מכוסה בסבון Hispano cuaba, אקריליק ושרף. מיצב המדיה המעורבת של קרולינה קייסדו Nuestro Tiempo (2018) ,כולל רשת דייגים שטופה בגוון פוקסיה מודגש, כמו גם שרשרת מתכת, מחצלת דקל, קיסם צמר, טמבורין ופרחים. כל אלה נושאים רמזים טקסיים ואינטרוספקטיביים, בביצוע המונומנטלי של האמנית.
שלטונו המתמשך של הסוריאליזם בשנת 2022 זוכה להד בתערוכה הקבוצתית של גלריית Kasmin Dissolving Realms, שאורגנה על ידי קייטי הסל, הידועה ברבים בזכות חשבון האינסטגרם שלה @thegreatwomenartists. כאן, האוצרת הבריטית מתעלת את הרגישות של המיזם הדיגיטלי שלה כלפי עדשה נשית ומשלבת ציירים צעירים מלהיבים - כולל כמה תערוכות בכורה בניו יורק - עם אלה של המאה ה-20.
ליאונורה קרינגטון, שנופי החלומות המרתקים של תחילת המאה ה-20 שלה, שימשו השנה השראה לתערוכת הביאנלה המרכזית של ונציה, משולבת עם הציירת הבריטית העכשווית לואיז ג'ובנלי. ההפשטה הפורמליסטית של הווארדנה פינדל, גרפיט, אקריליק ופסטל משנת 1969, עומדת בניגוד מרגיע לציור שמן פיגורטיבי צפוף, מאת האמן הניגרי העולה Nengi Omuku.
"באמצעות הצבת האמנים האלה יחד, רציתי לעורר מתאמים בין האופן שבו אמנים משתמשים בעמימות של ייצוג, לעומת הפשטה בתקופות טעונות פוליטית", אומרת הסל. "זה בנוסף להערה על הפופולריות הגואה והעניין בסוריאליזם ובאקספרסיוניזם מופשט והתעלות בציור."
בנוסף לציור, זוכה הקיץ גם הפיסול לתשומת לב- גם בצ'לסי- בתערוכה הקבוצתית של גלרייתליסון The odds are good, . התערוכה כוללת 11 פסלים צעירים מניו יורק. כלולים בתערוכה היצירות המפחידות של חנה לוי- שמתבססות על המתח בין לטקס דמוי עור לכרום חד, המבנים הגופניים הדומים של ג'ס פאן עם חלקים נוטפים ומוצקים כאחד, וחזה קרמיקה טוטמי של ליילה בבירייה, שמרחיב את עבודתה הגדולה בעץ לקנה מידה אינטימי.
יו היידן, זברה (2022).
© יו היידן. באדיבות גלריית ליסון.
בתערוכה גם יצירה של אמן הגלריה יו היידן : פסל עץ הברוש המאסיבי, על שלד זברה, מכוסה בקונסטלציה של ענפים. גם בפסל זה, כמו במיצב האחרון של האמן במדיסון סקוור פארק, עץ הוא חומר החתימה של היידן, והוא עומד כסמל לחיים וריקבון, כמו גם למלאכה, למיידיות ולתהליך.
מיצב חדר השמיעה של האמן הרב-תחומי ומהנדס הסאונד דבון טרנבול, "דוחף" את הגדרות הפיסול לגבולות חווייתיים. לאחר שמת'יו "חתול שמן" ריברה, המארח של המועדון החם בניו יורק - WKCR, ביצע בשבוע שעבר הקלטות עם עבודתו של טרנבול, תפעיל הגלריה את המיצב לאורך כל הקיץ, בליווי מוזיקה של בריאן אנו או ספיריטמוס.
התערוכה הקבוצתית של דיוויד זווירנר, שכותרתה For Keeps: Selected Parkett Editions 1984-2017, חוגגת כעת את מורשתה של הוצאת האמנות השוויצרית האהובה, Parkett. התערוכה הנוסטלגית מאגדת יצירות אמנות במהדורה מוגבלת, שהמגזין הזמין מאמנים, ומדגים מה יצרו כמה משחקני המפתח של סצנת האמנות העכשווית העולמית, ללא מגבלות של תערוכה מסחרית.
Marlene Dumas, Art is/Always/Hving to say/Goodbye (2017).
באדיבות הוצאת Parkett, ציריך/ניו יורק והאמן.
רשימת הכוכבים, משרי לוין ועד ג'ולי מהרטו, ברידג'ט ריילי ויאיו קוסמה, מציעה קפסולת זמן של שיתוף פעולה וקהילה בתוך התעשייה. הפסל של פרנץ ווסט 2 X 20 Years of Parkett (2004) מורכב ממדף ספרים בן שלוש ערימות, מלא בגיליונות מגזין שונים, המגלמים בצורה הטובה ביותר, במעט הומור, את הדיאלוג של ההוצאה עם אמנים. צבעי המים של מרלן דיומא, משנת 2017 - השנה שבה נסגר המגזין - היא פרידה קודרת, המציגה בחתימת האמן, ביצוע גס של דמות עירומה המשורבטת בתחתית הכותרת של העבודה, "אמנות היא/תמיד/צריך לומר/להתראות".
STUFF, עד 29 ביוני ב-Pace, 540 West 25th Street; Eyes of the Skin, עד 12 באוגוסט ב-Lehmann Maupin, 501 West 24th Street; Dissolving Realms, עד 12 באוגוסט בקסמין, 297th Avenue; The odds are good, the goods are odd, עד 5 באוגוסט בליסון, 504 West 24th Street; For Keeps: Selected Parkett Editions 1984-2017, עד 5 באוגוסט ב-David Zwirner, 537 West 20th Street