במשך עשרות שנים נחשבה מראת כף יד, באוסף האמנות של מזרח אסיה במוזיאון לאמנות בסינסינטי, כזכוכית פשוטה למראה, עשויה ברונזה, עם התייחסות לבודהה אמיטאבה, שכתובה בצד אחד. כעת, לאחר גילוי מקרי על ידי האוצר, ד"ר הו-מי סונג, הפך האובייקט העגול למשהו מסתורי: כשהוא מואר באור בוהק, הוא מקרין דמות מעורפלת של בודהה מוקף בקרני אור - דמות שלא ניתן לטעות בזיהויה.
"אין שום דבר על פני השטח, זה רק משטח מחזיר אור מלוטש עם מעט קורוזיה", אומר סונג,
שגילה את התמונה החבויה. "זה לא נותן לך שום רמז."
המראה מתוארכת למאה ה-16, והיא דוגמה ל"מראת קסם", או למראות הידועות בשם 透光鏡 (tòu guāng jìng), חודרות אור, שיוצרו בסין וביפן. המראה המדוברת תהיה בתצוגה קבועה בגלריות של מזרח אסיה במוזיאון לאמנות בסינסנטי, החל מה-23 ביולי.
חזית ומאחור של מראת הברונזה הבודהיסטית, סין או יפן (המאה ה-15–16).
באדיבות מוזיאון האמנות של סינסינטי. צילום: Rob Deslongchamps.
סונג, שהציג את המראה בפעם האחרונה ב-2017 , בתערוכת נשק ושריון יפניים, בחן וחקר מחדש את המראה כי הוא מחפש חפצים בודהיסטים נוספים, שיוצגו בגלריות של מזרח אסיה במוזיאון. . במהלך המחקר שלו הוא למד על מראות קסם בודהיסטיות, שהופיעה עליהן בדרך כלל אותה כתובת: "שלום לבודהה אמיטאבהא" - הבודהה של האור האינסופי.
"במקרה ביקשתי ממשמר החפצים שלנו לעשות בדיקה, להאיר באור על גב המראה כדי לראות אם יש לה את הטבע הקסום הזה", מספר סונג ומוסיף: "להפתעתנו, גילינו שהיא אכן מקרינה תמונה נסתרת של הבודהה."
המראה המדוברת התקבלה לאוסף המוזיאון לפני שנת 1961, ללא תיעוד מלא להתייחסות. סונג היה מי שכתבאת ההיסטוריה והמשמעות של המראה, לאחר שהתבונן בדוגמאות אחרות של מראות קסם דומות. כיום נמצאת מראה אחת באוסף של המוזיאון הלאומי של טוקיו ואחרת במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
שתי המראות מתוארכות לתקופת אדו ומופיע עליהן אותו פזמון לאמיטאבה, שהוא בן שישה תווים, כתוב באותיות סיניות מפושטות, שהיו בשימוש נפוץ ביפן. על המראה של מוזיאון האמנות בסינסינטי, מופיעות דמויות מסורתיות, מה שמרמז שהיא נוצרה בסין.
לדברי סונג, ניתן לקבוע שמקורן של מראות קסם הוא במאה השנייה לפני הספירה, בתקופת שושלת האן, כאשר אנשים החזיקו מראות קטנות מול אור השמש כדי להטיל עיטורים על גב קירות. העיטורים המוקדמים הללו היו מסורתיים. הם הורכבו מדפוסים מעגליים שחוזרים על עצמם ואמירות חיוביות, והם שימשו למטרות פולחניות. סונג מאמין שהגרסאות הבודהיסטיות התפתחו בתקופת שושלת מינג ושימשו ככל הנראה לסגידה לאמיטאבה, במהלכה נהגו חסידים מזמרים להשמיע את הקריאה "לזכות לאחר המוות, בלידה מחדש בגן העדן המערבי".
"נראה שזה יותר קסם", הוא מצין ומוסיף : "זה לא משקף את הקישוט בגב המראה, אלא תמונה החבויה בתוך המראה, כמו נס."
מראה ברונזה בודהיסטית, סין או יפן (מאה 15–16). באדיבות מוזיאון האמנות של סינסינטי.
צילום: Rob Deslongchamps.
חוקרים חקרו את המלאכה ליצירת מראות קסם כבר במאה השביעית. אחת התיאוריות היא שיצרנים ליטשו את גב המראות בצורה מכוונת, כדי ליצור סימנים עדינים אך מדויקים, שיתמרנו את האור שפגע במשטח. מחקר מודרני מצא שהטכניקה ליצירת המראות המדוברות כוללת "שני דיסקים מתכתיים המולחמים יחד, כך שתמונת הבודהה נאטמת בתוך המראה, בצד האחורי של המשטח הקדמי", מה שסונג מגדיר כ"טכני מאוד".
" מוזיאון האמנות של סינסינטי יאיר את הבודהה הנסתר, על פני השטח הרפלקטיבי של המראה המוצגת כך שהמבקרים יוכלו עדיין לראות את הצד השני שלה ולקרוא את הכתובת, כשהם מביטים בדמות הפנטזמגורית. "אנחנו רק מנסים ליצור דרך להדגים את הטבע הקסום", מסביר סונג.