תוך כדי גלישה בחוסר מעש באינסטגרם, אני עוצרת כשאני רואה את הדמות של שארלוט, מ"סקס והעיר הגדולה"- משנת 2002 , זורחת לעברי. "ברוכים הבאים למוזיאון לאמנות מודרנית", היא מודיעה בכיתוב, "האם ידעת שכאן ב-MoMA, פחות מ-10% מהעבודות הן של נשים אמניות? ועוד פחות הן של נשים לא לבנות?" כשאני מנסה להיזכר בקול המצפצף שלה מעביר את המסר המבהיל הזה, אני גוללת לטקסט הנלווה של התמונה מאת Art Girl Rising, ארגון אקטיביסטי שנלחם למען ייצוג נשים בעולם האמנות. על הדמות של שרלוט משנת 2002, הטקסט מודיע לי: "זה היה לפני 20 שנה. עשרים! ולא הרבה השתנה מאז!"
אני מוצאת את עצמי בוהה, תוך מחשבה מודאגת. האם דברים באמת לא השתנו כבר 20 שנה? או ליתר דיוק, האם אני באמת מופתעת?
למרבה הצער, שרלוט מעולם לא הכריזה באומץ על פערים מגדריים ב-MoMA, בחיים האמיתיים או בטלוויזיה. Art Girl Rising פשוט השתמשו בהתייחסות המוכרת של תרבות הפופ כדי למשוך את תשומת הלב של משתמשי אינסטגרם כמוני ולהפנות אותנו לעבר נושא מאוד אמיתי ומתמשך.
למרבה הצער, הרעיון שבשנת 2002, 10% מהאוסף של MoMA נוצר על ידי נשים נראה נדיב, כאשר ב-2004 התלייה מחדש של האוסף הקבוע (עם יצירות שהתפרשו על פני השנים 1879-1969), מספר העבודות שנוצרו ע"י נשים היה קרוב יותר ל-5%.
מאמר שכתב ג'רי סלץ בשנת 2007 Where Are All The Women? עבור New York magazine הוא ציין כי ב-2004 היו רק 20 יצירות של נשים, מתוך 415, ו ב-2006-רק 19 מתוך 399. 12 שנים מאוחר יותר, עלה הייצוג של נשים ב- MoMA ל-23% . כלומר : 336 מתוך 1,443 מהעבודותשהוצגו, היו של נשים.
לכאורה זו התקדמות אך עדיין נותר פער עמוק, כזה שהיסטוריונית האמנות מאורה ריילי תיארה כ"סימלי". עבור ARTnews, ריילי הגדירה את שנת 2019 כמרגשת אך מאכזבת - הדמויות המרכזיות המשיכו להיות הגברים הלבנים כמו תמיד, כשנשים ואמניות צבעוניות היו בתפקידי המשנה.
באותה שנה, דו"ח של Artnet מצא פער מתמשך בנושא, למרות שנים של איתותים והבטחות של מוסדות; זה זעזע אפילו את האוצרים שסקר הדוח. הדו"ח הראה שיצירות של נשים היוו רק 11% מכלל הרכישות ו-14% מהתערוכות ב-26 מוזיאונים גדולים בארה"ב, בין השנים 2009-19, היו של נשים.
דיווחים אחרים מצאו שאמנות שיצירות נשים נמכרות ב-50% פחות מאלה של גברים, ולמרות שנשים מהוות 15% משוק ה-NFT הן מהוות רק 5% מהמכירות. המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות מדווח כי נכון לשנת 2018, 18 האוספים המובילים של המוזיאונים בארה"ב הם 87% של גברים ו-85% של לבנים,
ג'וליה הלפרין של מארטנט סיכמה זאת בצורה יפה: "תפיסת השינוי הייתה יותר מהמציאות".
Art Girl Rising, שפרסמה את ה'מם', נלחמת בחוסר האיזון עם קמפיינים אינפורמטיביים ומאגר הנתונים שלהם “Where Are The Women Artists”. העבודה שהם, ועוד כמה קבוצות, עושים כדי לאסוף ולשתף נתונים היא חיונית, כדי לגרום לאמנים להיות מודעים לפער העומד בפנינו.
למרות שזה מעט מביך ללמוד עובדות בסיסיות על תולדות האמנות מ'ממים', אולי זה יותר חתרני ממה שזה נראה. לפני שלושים וחמש שנים יצאו ה"גרילה גירלז" לרחובות עם פוסטרים שנונים. בעוד שהכלים השתנו, הצורך נמשך. ניסיונות של המוסדות לטשטש את העובדות לא יחזיקו מעמד מול היצירתיות של אמנים עם מסר.
אמה שפירו היא אמנית ויזואלית אמריקאית ופעילה לשוויון גוף שחיה בוולנסיה, ספרד