הקסם הכישופי של התאומות הזהות שיוצרות יחד, תמיד יחד

בתערוכה מסקרנת בגלריה פריסקופ בתל אביב ניתן לחוש בקסם הכישופי שעובר בוורידים של התאומות הזהות ניל וקארין רומנו. הן מציירות בהרמוניה ובסימביוזה כפייתית אימפולסיבית, בלתי ניתנת לשליטה ולניתוק, כגוף אחד ומוח אחד הן מפיקות סדרות של ציורים גדולי ממדים, מוצפים בדימויים מומצאים, בצבעים דשנים ועזים וסדרות של ציורים קטנים, אקספרסיביים, ספונטניים, משולבים בשריטות, חריטות והדבקות. בנוסף, הן יוצרות סדרות בשחור לבן, דוגמאות עשירות בנוסח ארט נובו, מיניאטוריות פרסיות וערבסקות מוסלמיות.

"אנחנו אחיות תאומות ילידות תל אביב. בנות 33, יש שיאמרו שלא צלחנו את גיל ההתבגרות, נו מילא, " אומרות ניל וקארין, "אלה 33 שנים של שותפות תאומית שקשה לתאר במילים. אנשים לא מבינים. אנחנו אמניות שיוצרות יצירות יחד. תמיד יחד. האומנות היא העוגן והשפיות בחיים שלנו, אנחנו לא יכולות לדמיין עולם בלי הצבעים, בלי הקנבס, בלי הטירוף של היצירה. למעלה מ-12 שנה העדפנו מסיבותינו אנו להסתגר בעולם הפנימי שלנו, בבית שלנו. המעטנו ככל הניתן ביצירת אינטרקציות חברתיות עם אנשים זרים. למשל, לא עבדנו בשום עבודה. לא יכולנו להתברג בשום מסגרת חברתית כמו לימודים. עושות הכול בדרך שלנו".

והדרך שלהן, מאוד מיוחדת. העבודות הגרפיות שהן מוציאות תחת ידן מתוכננות עד הפרט האחרון, מושפעות מתתי תרבויות: אמנות אאוטסיידרית, נאיבית ופולקלוריסטית. הן מביימות סצנות דרמטיות המזכירות סרטים של הקולנוע האקספרסיוניסטי האפל של רומן פולנסקי, קישלובסקי, חודרובסקי, ספרות דקדנטית, סיפורי מתח של אלן אדגר פו, סימבוליזם בנוסח אודיליון רדון, אקספרסיוניזם גרמני וצפון אירופאי, גותיקה ואמנים כמו הירונימוס בוש עם ציורי הגהינום שלו, והקפריצ'וס של גויה.

לקולנוע יש השפעה ענקית על הציורים שלהן, "ראינו מאות סרטים, מאות! אנחנו בטוחות שרבים מהם השאירו בנו חותם בתת מודע. אי אפשר לראות סרט של במאי כמו וונג-קאר-וואי כמו "צ'אנקינג אקספרס" או "happy together" שלו ולהישאר אדישות לנוכחות הגאונות. הוא יוצר רומנטיקה בלי קיצ'יות מאוסה. רומנטיקה ואינטימיות עזות שגורמות לנו ליצור סדרות שלמות של דמויות שמנהלות קשרים אינטימיים שהם מעבר לתאוות הגוף.

לפעמים בלי לשים לב אנחנו מציירות דמויות שיש בהן דמיון לאמא שלנו, לאבא שלנו, לחברים שלנו. גם הם השראה עבורנו אולי יותר ממה שאנחנו מבינות. רק לפני כמה ימים השותף שלנו לדירה שגם הוא החבר הכי טוב שלנו (18 שנה של חברות) הצביע על דמות באחת היצירות שלנו: "אתן קולטות את מי ציירתן?" הוא שאל בפליאה. ניסינו להבין את מי הדמות הנשית המחויכת שביצירה מזכירה לנו. בהתחלה לא הצלחנו לפענח ואז הוא גילה לנו: " זאת דודה שלכן, אדה". פתאום קלטנו שציירנו בלי לשים לב את דודה שלנו שנפטרה לפני כמה שנים".

מדוע החלטתן לקרוא לתערוכה כישופים?

"כישופים היא מילת קוד לכל מה שלא סר לחוקי הטבע, לנורמה, לשגרה. כישופים מבחינתנו זו מילת קוד לסערות הנפשיות שפקדו אותנו במהלך השנים ולפרקים איימו להטביע אותנו, ולפרקים חישלו אותנו. היצירה היא טקס, היא פולחן עבורנו שבו אנחנו מצליחות לרתום את הסערה ולשלוט בה ולהאניש אותה בצורה של דמויות שחיות בטקסים ופולחן. בימים של השראה מסוגלות להתייסר על הקנבס גם 15 שעות ברצף ללא מנוחה, בתנועות ותזזית שאין לה מנוח עד שהיצירה מוכנה אחרי ימים ארוכים והאצבעות מדממות והנפש מגיעה לפורקן. אם זה לא כישופים, לא יודעות מה כן".

הטכניקה שלכן, הציור המשותף, מאוד מסקרנת. נהוג לחשוב שיצירה היא חוויה בודדת. איך הגעתן לצייר יחד?

"אנחנו עושות הכול יחד. מגיל קטן אנחנו חוות את החיים יחד. גדלנו באותו בית, באותו חדר ועד היום אנחנו חיות באותו חדר, אנחנו לא נפרדות אחת מהשנייה. בגיל צעיר יותר החיפוש המשותף שלנו אחרי משמעות גדולה שתמלא את הריק הקיומי הוביל אותנו לאומנות. בהתחלה העבודה המשותפת הייתה יותר ספונטנית וניסיונית. ניסנו לעצב לעצמנו את הבגדים, בעיקר מעילים מעניינים. מהר מאוד שמנו לב שאנחנו משלימות אחת את השנייה גם רעיונית וגם טכנית. מישהי מתחילה רעיון או קו ציור והשנייה, אפילו בלי מילים, פשוט ממשיכה אותה. אהבנו מאוד את התוצאות ומאז לא הפסקנו ליצור יחד. פיתחנו ושכללנו שפה משותפת עבורנו שהיא מעבר למילה הדבורה וקשורה לקשר התאומי- תהומי שלנו.

בציור המשותף יש הרבה הסכמות אבל יש גם רגעים עזים של מחלוקות אומנותיות שבאות לידי ביטוי בהתקפי זעם, קללות עסיסיות מאוד, (לפעמים מרחמות על השכנים), ועצבים אחת על השנייה. אבל אז אנחנו מתעשתות וממירות את הזעם לדלק של יצירה אובססיבית. לפעמים רודות אחת בשנייה להמשיך, ולא להיכנע לעייפות ולעצלות. אז באופן כללי, אנחנו יכולות להגיד שאנחנו לא רק מציירות יחד, אנחנו חוות את כל תהליך היצירה האינטנסיבי בשותפות שיש בה הרבה רגעים של בדידות אבל גם אהבה יוצאת דופן.

זו גם הסיבה שאנחנו לא עובדות בנפרד. פעמים נדירות ישבנו כל אחת לרשום או לצייר לעצמה משהו, אבל זה אף פעם לא הרגיש שלם. אנחנו זקוקות אחת לשנייה כדי להרגיש שהיצירה שלמה באמת מבחינה רעיונית וטכנית. הרעיונות הכי מלהיבים באומנות שלנו הגיעו מסיעור מוחות משותף".

מה עוד אתן נהנות לעשות יחד?

"מוזיקה תמיד תפסה מקום ענק בחיים שלנו. שומעות מוזיקה שעות על גבי שעות יחד כל יום כל היום. לפני היצירה והאומנות חיפשנו מפלט בתקלוט. תקלטנו בעבר במועדונים נחשבים בעיר אבל חיי הלילה היו אינטנסיביים מדי. בימי הקורנה היינו מתקלטות יחד מחדר השינה ומשדרות את הסט לצופות ולצופים בעמוד הפייסבוק שלנו שהתמכרו די מהר. חוץ ממוזיקה יש לנו תשוקה גדולה לסרטים ולקולנוע של במאים כמו קישלובסקי, ג'ים ג'רמוש, קתרין ברייה ואחרים רבים. אסתטיקה ויזואלית של סרטים היא אומנות בעייננו וככל שהסרטים קשים יותר וכואבים יותר כך אנחנו מוצאות בהם עניין רב יותר".

הן מערבבות לאומנות שלהן דימויים של חיות היברידיות, דמוניות, אביזרים יומיומיים שהוצאו מהקשרם ובפרטים ארכיטקטוניים מתקופות שונות המשמשות רקע למחול אורגזמי, מלא תשוקה מינית ואקסטזה.

מה בעולם הקסם הדמוני מושך אתכן?

"קודם כול, המילה דמוני עבורנו לא מתקשרת לרוע או לשטן. דמוני עבורנו הוא "שדי" במובן הפלאי והמיתי של המילה. כל היצורים, החיות והדמויות הן שדיות במובן כזה או אחר. הן חיות בעולם מקביל לעולם האנושי, התובעני (והמשמים) שבו רוב האנשים חיים אותו. בעולם האנושי הזה יש סטנדרטיים מאוד בעייתיים למה הוא יופי. יופי ואסתטיקה נתפסים כדבר שקרוב "לשלמות", "לחוסר פגמים" לפרופורציות מדויקות להפליא ולנופים פלקטיים. בעיינו זה בדיוק ההפך. היופי מתגלה ב"כיעור", במוזר, במעוות, בחסר, בכל המקומות שקוראים תיגר על הסטנדרטיים הדפוקים האלה. העולם יפה דווקא בגלל הדמויות החריגות שבו, האווטסיידרים שבו. אלה עבורנו דמויות דמוניות והן אידיאל היופי. בסיפור שלנו אנחנו מנשקות את הקרפדה והיא נשארת קרפדה".

במרכז העבודות של ניל וקארין נשים יפות בעלות כוח על אנושי, משוכפלות בדמותן שוב ושוב במראות מצוירות בצידי העבודות.

חשוב לכן לייצג נשיות חזקה. מדוע?

"אנחנו נשים. נשים תמיד סימלו עניין ועוצמה בעיניינו. כשאנחנו חושבות על ההתמודדות הנפשית שלנו, על רגעי הבדידות, אנחנו גם רואות הרבה מאוד כוח. לא חושבות שהרבה אנשים היו יכולים להתמודד ולהכיל את מה שעברנו. האומנות היא עוד דרך להביא את הכוחות האלה לידי ביטוי ולהלביש להם צורה ויזואלית ובכך להנכיח אותם בחיים שלנו. זו גם הסיבה שאנחנו נוטות לצייר את עצמנו או לשלב את הדמויות שלנו ביצירה. יש כאלה שיגידו שזה מתוך סוג של נרקיסיזם ואהבה עצמית, אבל זה לא רק נרקיסיזם. זה יהיה פשטני להגיד את זה. כשאנחנו חלק מהיצירה, כשאנחנו לובשות דמות של נשות על, אנחנו מעצימות את עצמנו בעיני עצמנו. אנחנו מזכירות לעצמנו שיש בנו הכוחות להמשיך הלאה גם בתקופות שבהן אנחנו מרגישות פגיעות.

גם בדמויות ה"גבריות" שלנו, שאותן אנחנו מציירות פעמים רבות עם שרירים מפותלים ונפוחים, אפשר למצוא חותם של נשיות באופן כזה שהדמויות נראות למתבונן אנדרוגניות. אנחנו מאוד אוהבות לשחק על הקו הזה של מיניות מטושטשת ולא מוגדרת שבהכרח הופכת את הכוח הפיזי, את השרירים למשהו שחוצה את הגבריות הסטנדרטית והמצ'ואיסטית ומשתלב הרמונית דווקא בנשיות. בחלק מהציורים שלנו הדמות השרירית והגברית כביכול מתמסר לדמות נשית חובקת- כול שעוטפת אותו, והופכת את שרירי הברזל לצמר גפן של רוך ועוצמה".

בתערוכה התאומות ניל וקארין מתארות בדיוק ריאליסטי סצנות חלומיות בלתי אפשריות של ארץ זרה לא נודעת, הנפרסת לפנינו כחבילת קלפים בעלת סימנים אזוטריים מעולם האסטרולוגיה והמיסטיקה. הדרמה שהן יוצרות כתוצאה ממלחמות שבין המינים מסתיימת לא אחת במוות ובחנק, נמצאת בתוך יער כאוטי שהן משתדלות לעשות בו סדר על ידי סימטריה סגנונית המאזנת בין הנורמלי לאי נורמלי והממתנת את הרגשות העזים הפורצים לכל עבר מהעבודות אל החלל ואל הצופה המשתאה לעוצמתן.

ריבוי פרספקטיבות, לעיתים משובשות, בצירוף דימויים מעולם הצומח והחי מקבלים אינטרפרטציה רגשית, ייחודית ומוקצנת. הצופה נע בין תחושת משיכה ודחייה כאחד אך אינו יכול להישאר אדיש אל מול העושר הצבעוני והדימויים מלאי סמלים איקונוגרפיים ואניגמטיים.

"האומנות היא הדרך שלנו לווסת את הרגשות ולתת להם פנים, מקום ולהכניס אותם לקומפוזיציה. כשהסערות שלנו מגיעות בקומפוזיציה אנחנו יכולות לשלוט עליהם. בימים שאנחנו לא יוצרות תחושת הריק והחידלון מכרסמות בנו ובגלל זה אנחנו משתדלות ליצור כמה שיותר", הן אומרות בכנות, "אפשר לדמיין שיש בנו לא מעט זעם עצור על הרבה מאוד דברים. גם על הכעס של אי היכולת להשתלב בחברה, במסגרות, להיות חלק מכולם. יש אנשים שמוציאים את הכעסים שלהם בספורט, בריצות, אנחנו מוציאות הרבה תסכול דרך יצירה. זה מגיע לרמות כל כך אינטנסיביות שגם הגוף כואב בתהליך היצירה".

הן מתייחסות לתערוכה בחרדת קודש, עובדות ללא לאות במשך שעות רבות ביום, באקסטזה פולחנית טקסית. "יש פעמים שאנחנו עובדות בקצב מטורף על הרבה מאוד ציורים קטנים בתקופת זמן קצרה יחסית.

הציורים האלה מתאפיינים בקווים מאוד פרועים ואקספרסיביים בלי הרבה חישוב ותכנון מראש. כשאנחנו עובדות על ציורים גדולי ממדים עם הרבה מאוד פרטים, אנחנו קודם כול עובדות על סקיצה משותפת שהיא פרי של רעיון משותף.

כדי להחליט מה יהיה הנושא אנחנו זורקות לחלל האוויר נושאים שמעניינים אותנו באותו הרגע ואז מסכימות על רעיון מרכזי שסוחף אותנו ומשפיע על יתר הפרטים בציור", הו מספרות על תהליך העבודה, "לאחר מכן אנחנו מתחילות עם הרישום הראשוני על הקאנבס. בציורי צבע בנוסף לסקיצה השאלה אודות סוג הצבעים שנשתמש בהם הוא קריטי. להגיע לרמות דיוק של ערבוב צבעים יכול להיות מייגע לפעמים. אנחנו יורדות לרזולוציה של סוג הגוון ועד שאנחנו לא מרוצות במאה אחוז אנחנו לא מתחילות. רק כשהצבעים מוכנים אנחנו מתחילות במלאכה ומשתטחות על הרצפה. היצירה מתחילה מהרגע שאנחנו מתעוררות בבוקר ונמשכת לעתים עד השעות הקטנות של הלילה. עד שהשותף קורא מהחדר שלו: "אם אתן לא מרחמות על עצמכן, לפרחות תרחמו עליי".

ציורים גדולי ממדים הם פרוייקט ארוך ומתמשך, שדורש הרבה מאוד טכניקה ודיוק. ציורים מאוד מורכבים הם עניין של מאות שעות ושבועות ארוכים. מה שהכי מאפיין את העבודה שלנו זה שאנחנו עקשניות ומסרבות לוותר על ציורים. אם משהו משתבש בדרך אנחנו לא נזרוק ונעשה חדש. אין דבר כזה אצלנו. זה חלק מהאובססיה. כשאנחנו מתחילות משהו, אנחנו גם מסיימות אותו ורוצות לאהוב אותו. זה דורש הרבה מאמץ וסבלנות".

"כישופים" / ניל וקארין רומנו

גלריה פריסקופ - רח' בן יהודה 176, תל אביב

אוצרת: שרי פארן

פתיחה חגיגית : יום חמישי 28.7.2022 בשעה 20:00