לרסק את החומר 'עד דק' ולהישאר רק עם הזיכרון

סבה ואביה של ליאת אלבלינג היו בעליו של מפעל שיש משגשג בשוק הפשפשים ביפו. בתחילת שנות האלפיים, כאשר החלו חברות פרטיות להשתלט על האזור ולדחוק את בעלי העסקים הוותיקים, ירד המפעל מנכסיו, צבר חובות כבדים ולבסוף נסגר "תהליך סגירת המפעל היה תהליך גסיסה ארוך ומפרך של כמה שנים שבסופו של דבר הכניע את אבי, סיבך אותנו כלכלית ולבסוף גם גרם למותו", אומרת ליאת בכנות, "בדיעבד יכולתי רק לספוג את האווירה והתחושות אבל לא ידעתי על כל הסיפור בזמן אמת.

האירוע הפך לטרגדיה משפחתית, ועם מות הוריה נאלצה אלבלינג למכור את בית ילדותה. פיסות האריחים והקירות שאספה מן הבית לאחר ששופץ, נשמרו בקופסה בסטודיו כמעין מצבת זיכרון, ושימשו עבורה כשרידים של מפעל חייו של אביה ושל בית משפחתה וכחומרי גלם בתערוכה.

בשנים אלה הפכה אלבלינג לאם. כשהבחינה לאחרונה כי בנה הפעוט אוסף אבנים בעת טיוליהם בגינה השכונתית, החלה לצלם את האוסף שהצטבר, וכמו השאילה מבנה את האבנים לפרויקט משותף.

ליאת אלבלינג, 42, נשואה לשי ואמא לדויד, היא זוכת 'פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי 2011'. מלמדת בשנקר, המדרשה, מוסררה ומנשר. הציגה בתערוכות יחיד ביניהן תערוכות במוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה ומוזיאון רמת גן, גלריה ג'ולי מ וגלריה אינדי בתל אביב, מציגה בימים אלה תערוכת יחיד בגלריה לאמנות עכשווית ברמת-השרון שאצרה רווית הררי, לצד עוד 3 אמניות (חניתה אילן, אפרת קליפשטיין ואביטל כנעני), עוסקת באומנות שלה במושג ״בית״, כמרחב שדרכו היא בוחנת את עצמה, את הזהות שלה וגם את הזמן, דרך סימנים שמשתקפים ממנו.

"תהליך היצירה שלי נברא כמעט תמיד בסטודיו, אני לא צלמת משוטטת ואין לי צילומים ספונטאניים. אני פועלת בחומר ויוצרת כל מיני סביבות שאותן אוכל לצלם בסוף. בשנים האחרונות התמקדתי ביצירת מודלים אדריכליים שנראים כמו חללים ממשיים, לרוב ריקים ואטומים, חסומים".

התערוכה "עד דק" יוצרת תמהיל בין דורי של חלקי אבנים מן הבית שגדלה בו ומן הבית שבנתה כבוגרת. באמצעות פעולת הצילום היא מפגישה בין אבני השיש של האב לבין אבני הדרך של הבן. חומרי הגלם המצולמים יוצרים מפגשים מרתקים ולא צפויים

אני יוצרת מודלים אדריכליים על שולחן הסטודיו שלי, צובעת, מאירה ומצלמת אותם. התוצאה הסופית היא בסופו של דבר אני מציגה את התצלום, ללא המודל והמסגרת מקבלת טיפול גם היא, כך שהיא הופכת להיות חלק ממשי מהעבודה. התערוכה הנוכחית ממשיכה עיסוק קודם שלי בבית כמרחב שדרכו אני בוחנת את עצמי, את הזהות שלי ואת הזמן, דרך סימנים שמשתקפים ממנו.

"התערוכה עוסקת בפרידה ובזיכרון דרך שימוש בתצלומים של חפצים שונים ובפני השטח שלהם. חלק מהחומרים שמשתתפים בתערוכה מכילים צילומים שנהגתי לצלם בבית הוריי כשעוד היו בחיים. עוד מהימים שהייתי סטודנטית, כשהם היו בעבודה ואני גרתי כבר מחוץ לבית- הייתי מגיעה לבית ופשוט מצלמת שם. אף פעם לא אמרתי להם שאני מגיעה או שהייתי. וזה היה הסוד שלי".

את התערוכה חותמת עבודת וידיאו דו ערוצית שבה נראות ידיה של האמנית אוחזות בפטיש וכותשות עד דק מרצפות אבן חול מבית הוריה. קול הלמות הפטישים מייצג הרס ולא בניה, שעה שהאריחים המצוירים שבים אל מקורם וחוזרים להיות החול שממנו נוצרו, העפר שממנו באו. אך מגע הידיים בחומר הממשי כמו מבקש להנכיח דווקא את מה שאין, ואולי להיפרד בדרך היחידה שהעלתה בדעתה: לרסק את החומר עד דק ולהסכים להישאר רק עם הזיכרון.

"שם התערוכה ״עַד דָּק״ הוא השם שנתתי לעבודת הווידאו שמוצגת כרגע בתערוכה ומבחינתי מהווה סוג של סגירת מעגל לכל תהליך העבודה מהשנתיים האחרונות", היא מסבירה, "בווידאו רואים את הידיים שלי אוחזות בפטיש שבאמצעותו אני שוברת אריחים, מרצפות ובלטות עד שאלו נהפכים לחול.כל האריחים נלקחו מבית ילדותי לאחר מכירתו ולאחר שהקונה החדש ערך בו שיפוץ מאסיבי. בתהליך זה אני לוקחת חלק וכמו אומרת את המילה האחרונה בהריסת בית ילדותי.

ריסוק המרצפות לעפר עזר לך בהתמודדות עם האובדן, עם ההשלמה עם העבר?

"פעולת הריסוק נמשכה על פני 12 שעות ובאותם רגעים הייתה סופר מדיטטיבית ומשחררת. הייתה לי רק מטרה אחת - להמשיך ולדפוק. כל השאלות שאיתן התמודדתי אחר כך בעריכה למשל - לא היו רלוונטיות לפעולה.

בדיעבד אני יכולה לומר שהתחושה של לקיחת שליטה על כל הסיטואציה היתה טובה. במהלך חיי נאלצתי לקבל דברים כעובדות מוגמרות, ואילו כאן באמנות בכלל ובווידאו בפרט, היתה לי האפשרות לשנות את הסיפור, לשנות לו את הסוף. וגם התחושה של להפיח חיים באלמנטים ששכבו דוממים בקופסאות הייתה מרגשת". בתערוכה הזו, בשונה מעבודות קודמות, בחרה לעבוד עם חומרים בעלי חשיבות וערך סנטימנטלי עבורה, כלומר שהם לא רק מייצגים דברים, אלא הם הדברים עצמם. היא משתמשת בהם ויוצרת תמהיל בין דורי מן הבית שגדלה בו ומן הבית שבנתה כבוגרת.

הפגשת באמצעות האמנות שלך בין הדורות, של האב והבן.

"אני חושבת שזה הדבר המדהים בעשיית אמנות, שהכול אפשרי. הכול יכול לקרות שם ואז זה גם באמת קורה במציאות, בכל מיני רמות. בעבודת האבנים אני יוצרת מפגש בין אבי- לנכד שלא זכה לפגוש, באופן שמוקיר את שניהם. זו עבודה שמורכבת משתי הדפסות: ההדפסה העליונה היא צילום של האבנים שאסף דוידי בטיולים בשכונה, האבנים נגרעו מההדפסה ונשארו רק הצללים והחורים שלהם. ההדפסה התחתונה היא תצלום תקריבי של מדרגות שַׁיִשׁ מבית הוריי שאבי יצר. למעשה בגלל שהן מודבקות רק באופן חלקי מלמעלה- מתאפשר מעבר של אור וצל שלא היה קיים קודם לכן והחורים מתמלאים באבנים חדשות, סוג של קסם פואטי. או אשליה אופטית.

בחלל התערוכה מוצג גם טפט בגודל מקורי של בית ילדותי כשהוא ריק לגמרי מחפצים. כשבני דוידי מסתובב לידו בתערוכה זה נורא מרגש אותי. פתאום הוא נמצא בבית שהיה כל כך משמעותי עבורי, אבל הוא מעולם לא הכיר. לרגעים זה אפילו נראה כמו צילום של זיכרון - כאילו הוא זה בכלל אני. יש שם היפוך של המבט ברמה הפסיכולוגית הכי עמוקה, זה מתעתע ומרגש במיוחד".

מה בנו על חורבות מפעל השיש המשפחתי?

"בשנים האחרונות פועל שם אולם שמחות בשם ״נור״. תמיד כשאני עוברת באזור אני מרגישה את אותה תחושה שיש לי כשאני מגיעה לבקר את הוריי בבית העלמין. 400 מ״ר של מצבה אחת גדולה. שם קבורים כל הסיפורים והזיכרונות שלי מהיום שנולדתי, פה קבור הסיפור של אבי ובכך גם הסיפור שלי.

בתערוכה הנוכחית היה ברור לי שהצילומים הללו חייבים לקבל מקום. אלו חפצים שהיו חלק משמעותי מהבית וחלקם גם היו חשובים לאמי: כלים, מפות, פסלים שאת חלקם היא פיסלה בעצמה. לסדרה הזו קראתי: ״דברים שלא יכולתי לקחת״ משום שאת רובם מסרתי ונתתי בזמן פינוי הבית שערך שנה.

באמצעות היצירה והשימוש בתצלומי החפצים אני אולי מנסה לכפר על שזנחתי אותם ובדרכי לבקש את סליחתה של אמי" היא אומרת ומוסיפה, "כד אחד שאני מחבבת במיוחד הוא כד שבתוכו מופיע תצלום של ציור שכל השנים היה תלוי לנו בסלון.

אני לא יודעת מתי הוריי קנו אותו או מי הצייר אבל בעת פינוי הבית אני זוכרת שאחותי ואני זרקנו אותו מאחורי איזו שידה באופן לא רגיש כי אף אחת לא היתה מעוניינת בו. ושכחתי ממנו. כשעברתי על החומרים המצולמים שלי בזמן העבודה על התערוכה, הוא הופיע בצורה אגבית בחלק מהפריים השלם. בחרתי להביא אותו ולתת לו מקום ובעצם לבחור מחדש ״כן לקחת אותו״. בהצבה בחלל בחרתי למקם אותו על גבי טפט הבית הריק- בדיוק באותו מקום שבו היה תלוי הציור המקורי כל השנים".

אז האהבה לאבנים היא עניין תורשתי?

"אני רואה באיסוף האבנים של דוידי פעולה שמזכירה דווקא צילום. כי גם צילום זה ליקוט, שימור של חוויה. מזכרת. אבי דווקא אהב אבנים גדולות, סלעים. הוא נהג לצאת לטיולי ג׳יפים עם חברים מעולם השַׁיִשׁ, אני יודעת שהם היו נוסעים לבקר במחצבות באזורים מיוחדים והיו מתרגשים להביא פלטות מיוחדות ונדירות מהם הוא היה בונה כל מיני דברים לבית".

התערוכה אישית מאוד אבל במקביל מייצגת את ההשפעה בין דורית של ירידה מנכסים בעקבות "חידוש עירוני", סבא וסבתא, אבא ואמא וילדיהם. האם קיבלת תגובות מאנשים שחשו גם הם את ההשפעה הזו?

"אנחנו כולנו חלק מהג'נטריפיקציה ולצערי גם תורמים לה. למרות שהסיפור שלי בתערוכה הוא אישי- הוא נוגע בכולנו: בית זה הדבר הכי בסיסי שאנחנו גדלים בתוכו. הוא מגדיר את מי שאנחנו, את הזהות שלנו, משאיר בנו זיכרונות, מאפשר לנו לקבל החלטות, ללמוד רגשות, לגבש טעם. הוא מחבר אותנו ליסודות הכי בסיסיים שלנו כבני אדם. הוא הבית הראשון שלנו שאותו אח״כ נלך ונבנה בכל בית שנהיה בו, הוא הבית שבתוכנו".

"עד דק", הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

שעות פעילות: שני – חמישי בין השעות 09:00-17:00

שישי-שבת בין השעות 10:00-14:00

שדרות וייצמן 20, רמת השרון