אנו חיים בעולם קדחתני, רווי מידע, גירויים, טלטלות ושינוים. זוהי מציאות כאוטית בה אנו מתקשים לעצור ולהיות נוכחים ברגע הזה. בתערוכה "רגע ההתמסרות" מבקש האמן אייל טבת להתמקד ברגעים אינטימיים ויום יומיים, הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית.
"במציאות הנוכחית שבה כל רגע משהו חדש קורה אין לנו הזדמנות להאט ולעצור. שוב הולכים לבחירות נוספות, זן חדש של קורונה מתגלה, מלחמת אוקראינה-רוסיה נמשכת, התחממות גלובאלית שכבר לא רק נמצאת בכותרות אלא נוכחת לגמרי... אין לנו רגע לעצור" אומר טבת, "זיהיתי שדווקא ברגעים הקטנים שלנו מדי יום, אלו שקורים "על הדרך" שלא במתכוון הם הזדמנות לעצור".
אייל טבת, מעצב פנים ונוף ואמן פעיל מזה למעלה מ-30 שנה. למדתי במסגרת המכון לאמנות חזותית בפתח תקווה בניהול יוסי מרק. נשוי לאמיתיי כבר למעלה מ-20 שנה והם מגדלים את שלושת בנותיהם: שירה, מיקה וטלייה בהורות משותפת עם מיכל.
טבת תיעד בעבודותיו את אותם רגעים בהם המציאות החיצונית נשכחת, עד כמה שניתן, ואנו מתמסרים לרגע הזה. "אותו רגע בו כל השאר נעלם. הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. רגע ההתמסרות יכול לקרות בסלון כאשר הגוף שוקע לספה, העיניים נעצמות, רעש הטלוויזיה, האורות מתעמעמים ושרירי הגוף נרפים. זה יכול להיות גם בבית הקפה או חוף הים כשכל הרעש של הגלים, שאר המתרחצים נעלמים וכל תשומת הלב שלנו מתמקדת במה שמספרת לנו החברה שאיתנו. בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות".
לדבריו, רגע ההתמסרות נעלם מעינינו רוב הזמן והבחירה שלו לתעד את הרגע הזה היא הזמנה לכולם לזהות רגעי התמסרות ביומיום. כמו גם להיות שותפים ברגעי התמסרות של אחרים דרך התערוכה החדשה שלו.
מהו מבחינתך רגע ההתמסרות האולטימטבי?
"זהו רגע שבו שאר החיים שמסביבנו משתתקים. כל הדאגות שהעסיקו אותנו, מה שעשינו ומה שלא הספקנו נעלמות. כל הרעשים, הצבעים, הקולות, הריחות כולם נמוגים ואנו מתכנסים לתוך חוויה אחת משמעותית של הקשבה פנימה ו/או החוצה במימד אחד.
רגע ההתמסרות הוא תנועה הפוכה ל"מולטי-טאסקינג"= רב-קשב בעברית. אם במולטי-טסקינג אנו נדרשים להבחין ולקבל כמה שיותר מידע דרך כל החושים שלנו, אז רגע ההתמסרות הוא הזמנה לכבות את כל ערוצי הקלט שלנו ולהתמסר להקשבה יחידה".
שני גופי עבודות מרכזים עליהם עובד הצייר אייל טבת בשלוש השנים האחרונות, יוצגו בתערוכה: דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, ביניהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל אזכור של מקום ספציפי.
טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן ופני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. חיפוש שבאופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו – היוצרות תחושה טקטילית מאד. "עבורי המרחב האנושי הוא "גן המשחקים" שלי כאמן. אני מוצא שהעיסוק בדמויות אנושיות: מוכרות וזרות, מהווה עבורי מרחב סקרנות, למידה והתפתחות הן כאמן והן כאדם.
אני עוסק בבני אדם ותיעוד של מורכבות היחסים בניהם, אינטרקציות אנושיות, שפת הגוף, מחוות, הבעות, דיאלוג ועוד כפי שבאים לידי ביטוי ברגע מסוים.
האמנות שלי באה לזהות ולצייר את אותם רגעים נדירים, לעיתים לא מודעים, של תקשורת בין בני אדם ולתרגם אותה דרך עיני החוצה. לתפיסתי אלו רגעים שחפים מ"פוזה" או מודעות עצמית. אלו רגעים טבעיים כשהציור למעשה מהווה "הצצה" שלנו לאותו רגע.
העבודות הם ציור פיגורטיבי, ריאליסטי, גדול מימדים. הבסיס של הצבעוניות ותיאור הדמויות נגזר ומושפע מתוך התבוננות במציאות, צבעוניות טבעית. החלל מבוים כך שידגיש את נוכחות הדמויות ושפת הנחת הצבע היא גולמית", הוא אומר.
טכניקת הציור שלו מעניינת, ראשית הוא מצלם את האובייקטים אותם הוא מבקש לצייר, "אלו יהיו מספר מצומצם של תמונות שמרגשות ומעבירות את הרגע אותו אני מבקש לתעד. מתוכן אבחר את התמונה שמעבירה במיטבה את המסר. הפרמטר היחידי לבחירת התמונה הוא עד כמה התמונה מצליחה לרגש, לסקרן, לעניין אותי.
לאחר שבחרתי את התמונה, אבחר את המצע עליו אצייר. איני נוהג לצייר על קנבסים אלא על מצע עץ או מתכת. בשלב הבא אתחיל ברישום בעיפרון של הדמויות ולאחר מכן אצייר אותן בצבעי שמן בעזרת שפכטל".
אתה חושב שהיום בעולם של גירויים קשה לנו יותר להתמסר לרגע?
"לגמרי כן. המציאות שלנו הופכת להיות מורכבת מהמון מידע שמוזרם אלינו 24/7 דרך מקורות שונים. כל החושים מופגזים במסרים שמתחרים על תשומת הלב ובתוך סיטואציה מתמשכת כזו, עולה תחושת fomo הכוונה אותו "הפחד מלהחמיץ" שעוד יותר מקדם את הצורך לדעת מה הפסדנו. מניסיוני ואני גם רואה את זה מועצם אצל בנותי שמסוגלות להסתכל על הטלויזיה תוך שהן רואות סרטונים בטיקטוק ומדברות במקביל בניהן ועם חברות בווטאפ וידאו. באקלים מוצף גירוים שכזה, ישנו קושי מהותי לעצור ולוותר על שטף המידע כדי להתמסר לרגע".
מדוע אתה נמשך לתיעוד פעולת ההירדמות?
"לתפיסתי הירדמות הינה רגע אינטימי בו אנו מורידים את ההגנות. אותו שריון שאנו עוטים מול העולם "נמוג" וישנה התמזגות לרגע הנוכחי. העיסוק שלי בשינה וציור של דמויות ישנות מתכתב עם אמנות קלאסית. במקביל עבורי זהו רגע שמאפשר הצצה לאדם כמו שהוא, בלי העטיפות וההגנות ובלי מודעות לאיך הוא נראה החוצה. הטבעיות וחוסר הבימוי של הרגע מהווים רגע הצצה נדיר ויפה.
מצטרף לכך הרצון לזקק "רגעי התמסרות" ביומיום ופה לצד תיעוד רגעי התמסרות שקורים בערות כמו בעת שיחה עם חברים, רגע השינה והגלישה לתוך השינה מהווה גם הוא זיקוק של רגע התמסרות שכזה".
האם הירדמות ליד מישהו אחר היא שיא האינטימיות? ציירת את בן זוגך ישן על הספה בסלון.
"עבורי רגע ההירדמות הינו רגע אינטימי במיוחד, מתוך המקום שבו מוסרות ההגנות וישנה הסכמה לצלול פנימה לתוך מקום של חלומות ורגיעה. היכולת לאפשר לעצמך להרפות מההגנות ועם כל מה שיש: הרוק שניגר מהפה, הנחירות שיוצאות להרשות לעצמך להיות? היא לגמרי שיא של אינטימיות ותחושת בטחון בזוגיות ובקשר בכלל.
יש חיבור בהירדמות לתחושת ילדיות ואפילו ינקות בהסכמה להפקיד את עצמך ושלומך בידי מי שנמצא לידך, רגע התמסרות מזוקק לעצמך ולמי שלידך".
האם נתקלת בקשיים מהסביבה שלך ביחס לזוגיות והמשפחה החד מינית שלך?
"אנחנו מתגוררים במושב מזור (צמוד לעיר פ"ת) למעלה מעשר שנים ונשואים כבר למעלה מ-20 שנה. יש לנו 3 בנות אותן אנו מגדלים בהורות משותפת. אנו ומיכל, האם של הבנות מתגוררים בשני בתים צמודים באותה החצר במושב. לאורך השנים הקפדנו לחנך את בנותינו לשוויון והבנה שאהבה היא אהבה בלי קשר למגדר.
אני יכול לספר שכאמן חשוב היה לי (בתערוכה הקודמת) להנכיח את בני משפחתי, לרבות הבנות ובעלי כחלק האינהרנטי ב"בית" שלי. התערוכה הקודמת עסקה בבית. גם בתערוכה הנוכחית אני מתעד את בני משפחתי לצד אנשים זרים ברגעי ההתמסרות שלהם.
בקשיים משמעותיים לא נתקלתי. אני מאמין שיש כאלו שאינם מקבלים את המשפחה שלנו כמו שהיא בשל היותנו "משפחה חדשה". לשמחתי הבנות או אנחנו לא נתקלנו עד היום בתגובות שליליות אלא להיפך. אנו מרגישים מוערכים ואהובים בקהילה בה אנו נמצאים ומחוברים אליה".
לדברי האוצרת, ורה פלפול: "אותו מצב אימוביליות וסטטיות של הגוף, מהווה עבור טבת כר נרחב של אינטרפרטציה ויצירה. אמנים חזותיים לאורך ההיסטוריה של האמנות, עסקו בדמויות ישנות, בעיקר נשים תוך שהם מתייחסים ומרפררים לתימות של סצנות מיתולוגיות, לחלומות, רפרנסים תנכיים, הקבלה בין שינה למוות, תיאור של תמימות ושלווה והארוס.
המשיכה לתיאור השינה - פעולה אנושית בסיסית ומצב קיומי מוכר שבני האדם ובעלי החי מוכפפים וזקוקים לו – מקפל בחובו גם את התחושה האמביוולנטית גם אם לא המדוברת של הדמיון החזותי בין שינה למוות והמורכבות הפסיכולוגית של מצב השינה בכלל וההקשרים הרבים הכרוכים בו בפרט. כל אחד חווה את השינה והחלום אחרת, זהו מצב מאד אינדיבידואלי .
לכן יש בהתבוננות בציורים אלו תחושה כפולה. מחד התבוננות תיאורטית של הבנה שגם אנו כך נתפסים בעיני מי שמתבונן בנו בשינה ומאידך תחושת ההצצה שלנו בלא מוכר".
"רגע ההתמסרות" - בית האמנים על שם זריצקי. רח’ אלחריזי 9, תל אביב
אוצרת: ורה פלפול
פתיחה: יום ה' ה-11 באוגוסט 2022 בשעה 19:30
נעילה: יום שבת ה-3 בספטמבר