איסי מיאקי, מעצב אופנה יפני פורץ דרך וחביב על המוזיאונים, מת בגיל 84

איסי מיאקי, אחד ממעצבי האופנה המובילים של סוף המאה ה-20, מת בגיל 84.

מיאקי היה המנהיג החדשני של להקה מגוונת של מעצבים יפניים, ששינו את פני האופנה העילית ו"השמלה הגבוהה" במהלך ארבעת העשורים האחרונים. הוא והמעצבים היפניים המדוברים, עזרו להפוך את האופנה העכשווית למרכיב עיקרי במכוני תלבושות ורטרוספקטיבות מוזיאונים.

מיאקי, Yohji Yamamoto, Rei Kawakubo, Junya Watanabe וקנזו טאקאדה המנוח, הביאו לבגדיהם - כל אחד מהם בדרך הייחודית לו - שילוב של רגוע מינימליסטי ואומנות קוטור בעלת ידע היסטורי, שבבסיסה כבוד ליופי המבני של הקימונו והכוח של קליגרפיה יפנית מסורתית ואמנות קעקועים. שניים מהעיצובים של מיאקי, בסגנון הקימונו, מוצגים כעת במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

בשנות ה-80, פעלה עבודתו של מיאקי במיוחד כתרופה ציורית ולבוש לעולם אופנה ולבידור עולמי, שנשלט על ידי העודפים המתמשכים של כתפיים מרופדות, צבעים עזים ושיער נפוח.

מיאקי עשה את שמו כאמן קפלים - החייאה של אמנות אבודה ששכללה מריאנו פורטוני, במשי, בשנות ה-30 - בעיקר בשמלת הכותרת המעופפת שלו משנת 1994, שהוצגה ב-2020 בתערוכת יום השנה ה-150 של מוזיאון המטרופוליטן.

מיאקי, הביא את הצד הזה של עבודתו לרחוב הראשי ב-1993 עם בגדי הקפלים שלו - כיום פריטי אספנים. הוא שם בד חום מפוליאסטר מעובד, ששימש ליצירת בגדים חד-מיניים אמיתיים, בעלי קפלים קבועים, שזורמים בחופשיות, ומתאימים לכולם.

בשנת 1997, ייצר מיאקי קונספט ידידותי ללקוח נוסף ב-"A Piece of Cloth" (A-POC), שאפשר לאנשים ליצור בגדים משלהם, מצינור של בד, על ידי חיתוך לאורך תפרים סרוגים ומנוקדים מראש.

מיאקי עשה עוד סוג של כותרת כשסיפק את מה שהפך להיות צווארון גולף פוליאסטר-כותנה למייסד השותף של אפל, סטיב ג'ובס. פריט לבוש זה הפך לסמן מותג עבור חברת הטכנולוגיה הגדולה בעולם, כמו לוגו התפוח הנגוס של אייפון.

בטיול ליפן בשנות ה-80, התפעל ג'ובס מהשיק המעשי של המדים האפורים שלבשו עובדי סוני, ומנהל החברה, אקיו מוריטה, שאמר לו לג'ובס, שמיאקי עיצב אותם. ג'ובס לא זכה להיענות כאשר הוא הציע שצוות אפל עשוי ללבוש משהו דומה, אבל ההקדמה נשאה פרי, כפי שג'ובס הסביר לביוגרף שלו וולטר איזקסון: "ביקשתי מאיסי להכין לי כמה מהגולפים השחורים שלו שאהבתי, והוא יצר לי בערך מאה מהם... יש לי מספיק כדי להחזיק מעמד לשארית חיי".

מיאקי נולד בהירושימה, ביפן, בשנת 1938. הוא שרד את פצצת האטום שהוטלה ב-6 באוגוסט 1945 על העיר, על ידי חיל האוויר האמריקני, בזמן שהיה בבית הספר. אמו לא שרדה את הפצצה והיא מתה שלוש שנים לאחר מכן ממחלת קרינה.

בשנת 2009, מיאקי, שכבר זמן רב לא שש להיות מתויג כ"המעצב ששרד את פצצת האטום", כתבמאמר רב עוצמה על החוויה שלו ל"ניו יורק טיימס", שבו עודד את נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, לבקר בעיר כדי להפגין את מחויבותו לחיסול נשק גרעיני. "כשאני עוצם את עיניי", כתב מיאקי, "אני עדיין רואה דברים שאף אחד לא צריך לחוות לעולם: אור אדום בוהק, הענן השחור זמן קצר לאחר מכן, ואנשים רצים לכל כיוון ומנסים נואשות להימלט".

באותו מאמר הוא חשף כיצד החוויה הטראומטית הזו גרמה לו לנחישות להסתכל קדימה. "נמשכתי לתחום עיצוב הבגדים", כתב, "בין השאר משום שמדובר בפורמט יצירתי מודרני ואופטימי". הוא למד עיצוב בטוקיו לפני שעבר לפריז בשנות ה-60, שם עבד עם הקוטוריירים גאי לארוש והוברט דה ז'יבנשי.

בשנת 1970 הוא הקים את הסטודיו לעיצוב Miyake בטוקיו, והציג את הקולקציה הראשונה שלו בניו יורק, בשנה שלאחר מכן.

למיאקי היה קשר ארוך שנים לאמנות ולאמנים. בפריז הוא גילה והתרשם רבות מעבודתם של אלברטו ג'קומטי וקונסטנטין ברנקוזי. בניו יורק בסוף שנות ה-60 הוא התיידד עם רוברט ראושנברג וכריסטו. הוא הפך למעריץ גדול של הקדרת הבריטית ילידת וינה, לוסי רי, שנתקל בעבודתה כשפתח ספר על קרמיקה בחנות ספרים בלונדון.

הוא ארגן ב-1989 את התערוכה "איסי מיאקי פוגש את לוסי רי", בטוקיו ובאוסקה, ותיאר אותה כמחווה למגע הרגשי שחש עם האמנית. "הופתעתי שהעבודה של לוסי, שלא הייתה ידועה ברובה באותה תקופה, התקבלה כל כך יפה", אמר מיאקי ל"ווג". "כל יצירה שהוצגה, צפה על פני השטח של בריכה ענקית מלבנית."

אחת מקולקציות 1989/90 של Miyake כללה מעילים עם חלק ממערך כפתורי החרס הרב-צבעוניים שיצרה רי במהלך מלחמת העולם השנייה. כשרי מתה ב-1995, היא השאירה למיאקי את אוסף הכפתורים הקרמיים שלה.

מ-1996 עד 1998 ניהל מיאקי סדרת אמן אורח, שבה אמנים עכשוויים, החל מ-Yasumasa Morimura, השתמשו בבגדי Pleats Please העמידים שלו בתור קנבס. עבודתו של מורימורה בנתה מערכת יחסים משוכללת אך נועזת עם הדמות העירומה בלב הציור של ז'אן אוגוסט דומיניק אינגרס משנת 1856, La Source.

הנקודה מבחינת מיאקי הייתה, שהעבודה הזו לא הושלמה עד לשמלת הג'רזי המודפסת האומנותית הזו, שנלבשה על ידי צד שלישי. "כשאני מכין משהו," אמר, "זה נגמר רק למחצה. כשאנשים משתמשים בו - שנים על גבי שנים - אז זה נגמר".

מיאקי העביר ב-1997 את ניהול העסק שלו, שהתרחב לבשמים - כולל ל'או ד'איסי - וסחורות אחרות, לאחרים. זאת כדי להתמקד במחקר של בדים וטכניקות ייצור חדשות, הניזונות מהעניין שלו בקשר בין טכנולוגיה ליצירתיות.

בנוסף ל-Met, מוחזקים בגדיו על ידי מוסדות, כולל המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, בלונדון, ומוזיאון דנבר לאמנות, שם נתלים יצירות של מיאקה וימאמוטו לצד בגדים מסורתיים יפניים.

האלגנטיות המגניבה של היצירות של מיאקי היתה פוטוגנית לצילום ו-15 השנים הראשונות להפקת האטלייה שלו מונצחות במונוגרפיה מגניבה להפליא, Issey Miyake & Miyake Design Studio 1970-1985 (Works Words Years) (1985). רטרוספקטיבה של ציון דרך של עבודתו נערכה ב-2016 במרכז הלאומי לאמנות בטוקיו, שכיסה 45 שנים מעבודתו בעיצוב.

הרצף החיובי שמשך לראשונה את מיאקי לעשות בגדים כמשהו מודרני ואופטימי נשאר אתו. "לבוש פירושו, ביפנית, היפוקו," הוא אמר, "אז היפוקו פירושו אושר. וכנראה שאני מנסה לעשות היפוקו, אושר, עבור האנשים. ולעצמי."

איסי מיאקי; נולד בהירושימה ב-22 באפריל 1938; נפטר בטוקיו ב-5 באוגוסט 2022.