בציורה של אודרה סקודאס משנת 2000, תופסת את האינסוף, יד אחת, דקה וגרמית, שמרחפת באליפסה לבנה על רקע ארגמן. נקודת המוקד היא נקודה כהה קטנה המרחפת בין האגודל לאצבע , והאינסוף מטופל כישות דמוית אטום, או חור שחור.
סקודאס, אמנית פורה שבילתה את רוב חייה באוברלין, אוהיו, נמשכה אל מסתורי היקום שמעבר לגלוי. ברישומים ובציורים היא משתמשת בצבעים חושניים, מאדומים וצהובים עמוקים ועד פסטלים מאובקים, היא ראתה בעיני רוחה מיקרוקוסמוסים ומקרוקוסמוסים של תופעות בלתי נראות, השוזרות יחד רוחניות ומדע.
בעוד שלעתים פיגורטיביות - ידיים הן מוטיב חוזר - יצירותיה נוטות לעתים קרובות לעבר הפשטה, ומסדרות נקודות, אליפסות, ספירלות ותבניות ליניאריות, לקומפוזיציות היפנוטיות, בעדינות. הם חולקים את הרצון להבין את האחדות של הקוסמוס וכיצד אנרגיות בתוך ומעבר לעצמי שלו, שזורות זו בזו.
"העבודה שלה הייתה חיפוש מתמיד אחר אמת עמוקה יותר", אומרת קיידנס פירסון ליין, בתה של סקודאס. "מה זה הדבר הזה מתחת לכל השאר, מה התזמור של הספירות, ההרמוניה ביקום? עבודתה הייתה אבולוציה, וכל תקופה שלאחר מכן קירבה אותה יותר ויותר אל האמת הזו".
תמונה ללא תאריך של Audra Skuodas בסטודיו שלה
© Audra Skuodas Trust 2022
סקודאס, שמתה בשנת 2019 בגיל 78, התבססה היטב בימי חייה בסצנת האמנות של קליבלנד, אך כעת נראה שהיא מוכנה לפריצת דרך רחבה יותר. השנה, כמה מציוריה בקנה מידה גדול מוצגים בחזית הבינלאומית השנייה, על פני אולמות בקליבלנד, אקרון ואוברלין, שם הסטודיו שלה נותר שמור ומנוהל על ידי ילדיה.
העבודות הללו, הכוללות את Grasping Infinity, הן בולטות בטריאנלה. הן מספקות הצצה לרוחב הנושאים והקסמים שלה, ומבהירים שמדובר באמנית שרבים בעולם האמנות התעלמו ממנה.
"התגובה שלנו הייתה, 'למה יותר אנשים לא יודעים על העבודה הזו?' היא כל כך יחידה ויוצאת דופן וראויה ליותר תשומת לב ולימוד", אומר האוצר מורטזה ואלי, שבחר כמה ציורים של סקודאס להצגה במוזיאון לאמנות, "אקרון". לדבריו, "הייתה איכות פמיניסטית זו, אבל גם סוג כזה של רוחניות ניו-אייג'ית, שהגיעה לידי הרשתות או השדות הפועמים האלה. יש בהם זמזום של חיים, כמעט".
סקודאס נולדה בליטא ב-1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, ובילדותה בילתה שש שנים במחנה עקורים בגרמניה. ב-1949 היא ומשפחתה היגרו לארצות הברית, והתיישבו בדקאלב, באילינוי.
בתה של סקודאס, פירסון ליין, נזכרת שאמה תיארה את עצמה כ"חייזרית עקורה עם אמנזיה" שמעולם לא הרגישה שייכת. האם גם סבלה מכאב רגשי מתמשך מתאונת דרכים בשנות העשרה שלה, שגרמה לה לאובדן זיכרון. "היא הרגישה שהיא עברה טראומה גדולה, אבל היא לא זוכרת את הטראומה שלה", אומרת פירסון ליין. "האמנות שלה הייתה הריפוי שלה. זה היה גלגל ההצלה שלה, הכל שלה".
סקודאס עצמה תיארה את יצירת האמנות שלה כצורה של חשבון נפש קשוח. "בעיקרון אני באמת לא יודעת עם מה אני מתמודדת", אמרה בראיון ב-1984 לכתב העת Lituanus. "אני מרגישה את זה עמוק בתוכי, אבל אני לא יודעת. בגלל זה אני עובדת. זה כאילו כל ציור מנסה להגיע לסוג של מעורר או תקשורת או הסבר. זה כמו פתיחה, וזה כנראה הרבה דברים שמטרידים אותי".
Audra Skuodas, Sacred Spaces—Forgotten Places #4, (2001)
© Audra Skuodas Trust 2022
בשנת 1958 החלה סקודאס ללמוד אמנות באוניברסיטת צפון אילינוי, שם גם קיבלה בשנת 1964 תואר שני.
בשנה שלאחר מכן היא נישאה לג'ון פירסון, צייר יליד יורקשייר, שבמהרה קיבל עבודה בהוראה באוניברסיטת ניו מקסיקו. השניים הקימו בה בית בדירה מכוערת, וקישטו אותה מחדש בממצאים משוק הפשפשים, שסקודאס ציירה בצבעים פראיים ובדמויות עולמיות. "כל מה שהיא נגעה בו היא הייתה חייבת לשנות ותמיד השתנתה בראוותנות", אומרת פירסון ליין. "היא ראתה קסם בכל דבר. היא הייתה מקבלת השראה מהדברים הכי אקראיים".
בני הזוג סקודאס התנסו תמיד בחומרים שונים כמו : חרוזים, פאייטים ובדים צעקניים, ויצרו פסלים קשים ורכים, שמיכות טלאים, תכשיטים ועוד. אבל היא, אודרה, נודעה בעיקר בזכות ציוריה ורישומיה, שבשנותיה הראשונות נטו לסוריאליזם. אלה היו נופים מוזרים בעלי ממדים מתהפיזיים - "חדרים הנפתחים אל הים והשמיים"*.כך מתאר הצייר, דאגלס מקס אוטר, במאמר בקטלוג של סקודאס מ-2013, או "הפנים של אוהל בנוף מדברי, או חללים דמויי פרוסניום, שבהם צללים עזים מתחבטים בקצוות של תרחישים בלתי ניתנים לבירור".
ב-1972, לאחר לימודים במכללה לאמנות ועיצוב של נובה סקוטיה ובמכון קליבלנד לאמנות, קיבל פירסון עבודת הוראה באוברלין. סקודאס, שהיתה עסוקה בגידול שני ילדים בעיירת הקולג'ים הקטנה, לא דאגה לקדם את האמנות שלה. זאת למרות שעבודותיה משכו תשומת לב, בעיקר של גלריות ברחבי אוהיו אך גם באילינוי ובניו יורק. "היה הרבה הייב סביבה, והיא בחרה לא ללכת עם זה", אומרת פירסון ליין. "היא בחרה להיות אמא. אבל היא לא הפסיקה ליצור".
פירסון תמיד תמך בסקודאס, אבל זו הייתה דווקא הקריירה שלו שהמריאה, כאשר עבודתו הופיעה בתערוכות סולו בינלאומיות. "היא נתפסה כאשתו למרות שהיא אמנית בפני עצמה", אומרת פירסון ליין.
Audra Skuodas, Untitled from the Sensitive Pulsations series (2000)
© Audra Skuodas Trust 2022
עם הזמן, השטחים החלומיים של סקודאס הפכו ליותר ויותר גיאומטריים ושטוחים, עם דמויות נטורליסטיות, שתפסו את מרכז הבמה. בשנות ה-90 היא פנתה לכיוון מופשט ומינימלי יותר, וציירה צורות צפות חופשיות בחללים בלתי ניתנים להגדרה. הדמויות עדיין הופיעו, אבל הן נעשו יותר מעוותות ופנטזמיות שמייצגות, כפי שאמרה סקודאס, "ההפרה של הנשמה האוניברסלית או הברוטליזציה של אמא אדמה".
למרות שמבקרים בולטים מניו יורק ביקרו באולפן של סקודאס, היא נשארה רק שם אזורי. "הם היו אומרים שהעבודה הזו היא העבודה הטובה ביותר שראו בעשורים האחרונים, אבל העבודה שלה לא יכלה להימכר בניו יורק מכיוון ש-x, y, z היו מה שנמכר באותה תקופה", אומרת פירסון ליין.
ייתכן שעבודה של סקודאס לא נמכרה, בחלקה, בשל ההתייחסויות הגלויות ויראת הכבוד לדת בחלק מהציורים, מצלבים ועד דיוקנאות נסתרים של ישו. בזמן שגדלה כקתולית, היא לא הייתה מחויבת לדת מאורגנת. במקום זאת, היא נמשכה למסרים של סיפורי המקרא ולסמליות מאחורי הדימויים הדתיים. "היא הייתה מישהי עם אמונה מוחלטת בכוח עליון", אומרת פירסון ליין. "היא האמינה בתורתו של ישו, אבל היא האמינה גם בתורתו של בודהה, של מאדאם בלוואצקי וכל המחפשים הרוחניים האלה. מה אמרו לנו אותם נביאים? מה הייתה החוכמה, מה היה מתחת למילים?"
אחת הצורות האהובות על סקודאס היתה האליפסה. בחלק מהעבודות מדובר בתיאורים ברורים של סטיגמטות נוצריות; ואילו באחרים, הצורה דמוית המנדורלה מרמזת על האנטומיה הנשית. "היא קראה להם פצעים", אומר ואלי. "היא השתמשה בה בדרכים שונות - כיחידה בתוך רשת, אבל גם כהתייחסות, ככל הנראה לדימוי פמיניסטי".
ב-The Seed the Synthesis Growth the Analysis (2010), ציור יוצא דופן של 5 רגל על 6 רגל של חתך תפוח על פני רקע צהוב, הסגלגל מופיע כחלל החושני, הפנימי ביותר, הלוקולוס המכיל את הזרעים. קווים מתנופפים משרטטים את שכבות הבשר שמסביב, כך שהליבה כאילו נפתחת, אולי מציעה משהו אסור בפרי.
Audra Skuodas, The Seed the Synthesis Growth the Analysis, 2010
©Audra Skuodas Trust 2022
סקודאס עשתה כמה מהעבודות הטובות ביותר שלה בשנותיה האחרונות. בהשראת הפיזיקה, האסטרונומיה והרוחניות, היא התמקדה יותר ויותר בסוגיה כיצד דפוס וצבע בהרמוניה מעוררים מתח ואנרגיה, וייצרה קומפוזיציות דמויות רשת ומישורים של נקודות, ערוכים בעיצובים מורכבים.
היא גם זכתה להכרה כאחד האמנים הבולטים באזור קליבלנד. בשנים 2005 ו-2006 ערכה גלריה מוטי חסון את תערוכות היחיד הראשונות שלה בניו יורק, שאחת מהן נסקרה על ידי "ארט" באמריקה.
בשנת 2010, זכתה סקודאס בפרס קליבלנד לאמנויות, היוקרתי, על מפעל חיים לאמנויות חזותיות, ובשנה שלאחר מכן, מוזיאון קליבלנד לאמנות רכש את עבודתה הראשונה של סקודאס. קרן האמנים של קליבלנד במרכז בק בלייקווד, פרבר של קליבלנד, ערכה רטרוספקטיבה קטנה ב-2013.
מאז מות אמם ב-2019, פירסון ליין ואחיה, ג'ייסון פירסון, החלו לאחסן את אחזקות הסטודיו שלה באוברלין ולעבוד עם אוצרי פרונט, כדי להעביר את המסר שלה לקהל רחב יותר. זהו צעד חשוב בשמירה על המורשת שלה, אבל רק צעד ראשוני.
"אנחנו רוצים למצוא אוצר שמעוניין לעשות עליה רטרוספקטיבה מלאה", אומרת פירסון ליין. "כילדים שלה, אנחנו מרגישים שהקול שלה צריך להישמע, כי היא ביקשה לעזור לאנשים לראות אמת עמוקה יותר בחייהם. עכשיו זה הרגע שלה".
כחלק מהטריאנלה של Front International לשנת 2022 (עד 2 באוקטובר), עבודתה של אודרה סקודאס מוצגת ב-Tranformer Station בקליבלנד וב-Akron Art Museum, וה-studio in Oberlin, אוהיו זמין לביקור בתיאום מראש.