Carolee Schneemann (1939-2019) ידועה בעיקר בזכות הופעותיה הפוליטיות, הטעונות ארוטיות, שיזמו את היצירות הבינתחומיות של תנועת האמנות הפמיניסטית. "לא רק שאני יוצרת דימויים", אמרה שנימן ב-1963, "אלא אני חוקרת את ערכי הדימויים של הבשר, כחומר שאני בוחרת לעבוד אתו".
שנה לאחר מכן, כשהייתה בת 25, יצרה שנימן את Meat Joy (1964), תערובת הגופים המבולגנת שלה, הפרוסה על הבמה כשהיא מכוסה בצבע, נייר, צלופן והכי מפורסם - בבשר נא. זו הייתה אחת היצירות הראשונות בסגנון החדש שלה ותוצר של רעיון חדש: תיאטרון קינטי.
המשתתפים בתערובת הגופים המבולגנת עברו לפסקול של מוזיקת פופ בשילוב הקלטות רחוב, כך שהקודים התרבותיים הפופולריים של השירים מתייחסים למין בשילוב עם חילופי תלבושות והתפשטות אינטימית.
לעבודה המדוברת הייתה השפעה מידית כשאחד הנוכחים בקהל התפרע כל כך עד שהוא ניסה לחנוק את שנימן באמצע הדרך. שנימן המשיכה להפעיל את השפעתה באמצעות סרטה התיעודי , כמו גם באמצעות תצלומים מגורענים שצולמו על ידי רוברט מקלרוי. Meat Joy תהיה אחת היצירות הבולטות ב-Carolee Schneemann: Body Politics, בגלריה לאמנות "ברביקן".
הסקירה הראשונה על האמנית מבריטניה תכלול למעלה מ-300 יצירות, החל מציורים מוקדמים ועד סרטים ומייצבים.
גלגל הסיכות של קרולי שנימן (1957)
באדיבות קרן Carolee Schneemann ו-Galerie Lelong & Co., Galerie Hales ו-P.P.O.W, ניו יורק © Carolee Schneemann Foundation / ARS, ניו יורק ו-DACS, לונדון
משיכתה של שנימן לציור מחוות הושפעה בחלקה מפול סזאן, אותו גילתה ב-1955 באוניברסיטת קולומביה. לדבריה, בעבודתו "לא היה דומה לדיוק פעולת הציור של החלל". שנימן אימצה את המשטחים והמשיכות המקוטעות של סזאן וציירה את נופיה הראשונים (היא אהבה לבלות בקיץ בתיאור הרי קולורדו).
את אחד מהציורים המורכבים ביותר שלה, Pin Wheel (1957) השופע והרופף, ורווי הצבעים, הרכיבה על גלגל קדרים מסתובב. היא גם ערכה ניסויים מעבר לקנבס. "הרחבתי את הממדיות של הציורים שלי", אמרה פעם, "כדי להקיף אלמנטים המקרינים החוצה אל החלל".
הרעיון להתנסות במדיום אחר הגיע לשנימן משני חברים, הפסל קלאס אולדנבורג והרקדנית והכוריאוגרפית איבון ריינר. ב-1961, זמן קצר לאחר ששנימן הגיעה לניו יורק, הם הציעו לה להשתתף בהופעות כולל ב- Store Days (1961) של אולדנבורג.
אולדנבורג נודע במייצביו ובביצועים הניסיוניים שלו, והשיטה שלו הייתה להשתמש בפרגמנטים - "קולאז' של חלקים חיים", כלשונו, שהציגו אפשרויות חדשות ליצירתה של שנימן.
המופע הראשון שלה היה Glass Environment for Sound and Motion (1962); המתואר כקולאז' מוגדל, התפאורה קבעה כל פעולה או מחווה של המבצעים ושל הקהל. בשנות ה-70 היא החלה לעבוד עם הגוף שלה כדרך נשית מובהקת, לטענתה כדי ליצור אמנות.
המבקרים לעגו לפעמים להופעותיה כ"גופניות" ו"מענגות" עם "שום דבר מהותי מבחינה רעיונית". תגובתה הגיעה בצורה של Interior Scroll (1975 ו-1977), הופעה שבה היא קראה טקסט מגליל נייר דק, שנלקח ישירות מהנרתיק שלה. המונולוג שלה דחק בקהל להיות מוכן לסקסיזם, שנשים מתמודדות אתו בעולם האמנות. שנימן תיארה את עצמה פעם בצחוק כ"קמע הכוס בצוות האמנות של הגברים".
קרולי שנימן בביצוע Interior Scroll (29 באוגוסט 1975) נשים כאן ועכשיו, איסט המפטון, ניו יורק
צילום: אנתוני מקול
עבודתה של שנימן "מטפלת באוטונומיה הגופנית של נשים - מחגיגת תשוקה מינית וטאבו מאתגר, סביב הווסת ועד להתעמתות עם היסטוריות של דיכוי, החפצה והדרה", אומרת אוצרת התוכנית לוטה ג'ונסון, ומוסיפה שזה מהדהד גם היום, "זה מתחבר לפסיקת רו נגד ווייד בימנו, ולמלחמה כתוצאה מפלישת רוסיה לאוקראינה".
המופע מסתיים ביצירות אנטי-מלחמתיות, כולל וייט-פליקס (1965), תגובה לאכזריות של מלחמת וייטנאם. עבודתה של שנימן מציעה שגוף האדם וכל נושאיו צריכים להיות במרכז הפוליטיקה, ושלמרות שהאנושות חוזרת על שגיאותיה לעתים קרובות, ישנן דרכים אחרות.
• Carolee Schneemann: Body Politics, Barbican Art Gallery, לונדון, 8 בספטמבר-8 בינואר 2023