באוקטובר יתחיל הפרק הראשון של המכירות הפומביות של אוסף אן וגורדון גטי ב"כריסטי'ס" בניו יורק בקול גדול, או יותר נכון, בנביחה.
התמונות המפורסמות ביותר של אדואר מאנה, כולל אולימפיה (1863), ארוחת הצהריים על הדשא (1863) ו-Bar at the Folies-Bergère (1882), משמשות אשנב אל השקפות אימפרסיוניסטיות של החיים בפריז וסביבתה. הדמויות המצוירות של האמן נועצים מבטים לאחור, בצופים, ומזמינים אותם להצטרף לסצנה, או רומזים שאולי הם כבר חלק ממנה.
ל-Tête du chien "Bob" (שמוערך בין 400,000 - $600,000 ) יש כוח דומה, אם כי במקרה זה, במקום להצטרף להילולה של פיקניק שובב או לבית קפה סוער, נוטה הצופה להושיט יד ולתת ל"בוב" הטרייר ליטוף בין האוזניים. דיוקנו של "בוב" הכלב, שצויר בסביבות 1876, הוזמן על ידי זמר האופרה ואספן האמנות ז'אן בטיסט פאורה. פאורה היה הבעלים של 67 יצירות מרשימות של מאנה (כמו גם יצירות של חבריו האימפרסיוניסטים כולל דגה, פיסארו ומונה) וללא ספק היה הפטרון החשוב ביותר שלו.
מאנה היה מצייר, מדי פעם, דיוקנאות של חבריו, כולל של פאור, אבל תמונה זו היא אחת הדוגמאות הבודדות לאדיבות שגילה האמן כלפי חיות המחמד שלהם. משיכות המכחול מעידות על סגנון המריחה של האימפרסיוניסט המעצבן, ונראה ש"בוב" כמעט מכשכש בזנבו בציפייה למשחק, משיכה או ליטוף. שמו של הכלב מצויר במשיכות מכחול אדומות מהירות בחלק הימני העליון של הבד הקטן, ולצד ימין חתימת האמן, "M" באדום.
דיוקנאות חיות מחמד אלה נדירים. יש רק שמונה שרשומים בקטלוג raisonné של האמן, שניים מהם יוצעו במכירה הקרובה של גטי Tête du chien "Bob" ו-Le chien "Donki" (1876, הערכה של $300,000 - $500,000).
ילד טוב, כמעט אבוד
"בוב" עשה דרך ארוכה חזרה לשוק. הציור היה פעם בבעלותה של אסטלה קצנלנבוגן, שחלקה אוסף יוצא דופן של יצירות אימפרסיוניסטיות ופוסט-אימפרסיוניסטיות עם בעלה, לודוויד קצנלנבוגן, בברלין שלפני מלחמת העולם השנייה. השניים התגרשו בשנת 1928 כאשר אסטלה שמרה על חלק גדול מהאוסף, כולל דיוקנו של "בוב".
בעקבות האירועים בגרמניה של שנות ה-30 ברחה אסטלה מגרמניה, תחילה, בשנת 1938, לשוויץ ושנתיים לאחר מכן לארצות הברית. (בסביבות 1942 היא הייתה בקליפורניה, ניהלה את "הגלריה הבינלאומית לאמנות" של קארל נירנדורף, בהוליווד, עליה השתלטה ב-1945.)
כפי שקרה לעתים קרובות בתקופה ההיא, רבים שברחו מאירופה נאלצו להיפרד מיצירות אמנות שהיו בבעלותם כדי לחצות גבולות ביתר קלות ולשלם עבור נסיעותיהם. על פי הרישומים, קצנלנבוגן החזיקה בתמונה של "בוב", בגלריה בהוליווד עד סביבות מרץ 1945, אז עברה התמונה לבעלותה של קצנלנבוג ובשנת 1982 נרכש הציור על ידי בני הזוג גטי. כעת עומדת היצירה למכירה וזאת בעקבות הסדר בין גטי ליורשים של קצנלנבוגן.
"החזר הוא תחום מורכב ומתפתח", אומר נשיא "כריסטי'ס", מארק פורטר, ומוסיף :"והציור הזה הוא דוגמה נפלאה לאבולוציה הזו ולניואנסים הכרוכים בתהליך."
החזרת יצירת אמנות יכולה להיות לרוב הליך משפטי ומתמשך. במשך שנים הייתה זכאית להשבה רק אמנות שהוחרמה פיזית, או נבזזה על ידי סוכנים ממשלתיים. לאספנים, שבחרו או נאלצו למכור את יצירותיהם כדי למצוא מקלט בטוח, לא הייתה טענה לגבי מה שהיה פעם שלהם.
זה השתנה ב-1998, בעקבות כנס שנערך על ידי משרד החוץ האמריקני, שהוביל לגיבוש עקרונות וושינגטון. עקרונות אלה קבעו את ההליך לפיו יוכלו מי שהיו, לפני מלחמת העולם השנייה, בעלי יצירות אמנות, שהוחרמו על ידי נאצים או נמכרו בכפייה, לקבלם חזרה. אלה נדרשיםלפנות לבעלים הנוכחיים והבעלים הנוכחיים נדרשים לעבוד עם היורשים של אותם אספנים למצוא דרך צודקת, מוסכמת והדדית, להחזיר את היצירות לבעליהן החוקיים, ללא תביעות מסובכות.
"בני הזוג גטי נמנים על החלוצים בכל הנוגע להסדרים עם משפחות שנאלצו למכור יצירות אמנות כדי לחיות במהלך הזוועה של שנות ה-30 וה-40", אומר פורטר. "זהו סוג חדש של צדק עבור אלה שחיו במאה הקודמת בתקופת השואה. לציור "בוב" יש אנרגיה קארמית נפלאה, ולמען האמת, הוא פשוט מקסים לחלוטין. אתה רק רוצה להתכופף ולתת לו ביסקוויט."
המכירה הראשונה של יצירות מהאוסף של אן וגורדון גטי תתקיים בכ"ריסטי'ס" בניו יורק ב-20 באוקטובר.