בסרט "דאלילנד" נראה סלבדור דאלי הצעיר כשהוא יושב לבדו ליד שולחן המטבח שלו ומחכה להשראה. לילה, הכל שקט, והאיש הגדול דומם. האוויר חם. הוא מעיף מבט אל גליל חצי אכול של ברי, מבחין שהגבינה, שכבר התרככה, החלה להינמס. תקתוק השעון הוא הצליל היחיד הנשמע. מאוחר יותר בערב, הוא מזמין את אשתו, גאלה, לראות את פריצת הדרך שלו. היא יושבת לפני כן הציור שלו ומתחילה לבכות. בנקודה זו אנו חווים דרכה באופן מקרי את חשיפת "ההתמדה של הזיכרון" (1931), של דאלי, בזמן שהמצלמה על אשתו. אחרי הכל יוצרי הסרט "דאלילנד" לא היו מסוגלים להרשות לעצמם להשיג אישור להציג אמנות של דאלי.
הסרט "דאלילנד" הוא מעורפל, פרט לכמה פלאשבקים כמו האמור לעיל, ולכוכב בן קינגלסי בתפקיד דאלי במהלך 54 שנות היצירה שלו, הוא אינו חסר יומרה או עניין. לבמאית, מרי הארון, יש דרך לעורר את הכאוס היצירתי, הדקדנס הבוהמייני ותככי הארמון סביב הגאון האמנותי הידוע לשמצה והאגומני, לאחר שעשתה את הופעת הבכורה שלה עם הסרט "יריתי באנדי וורהול", משנת 1996.
"דאלילנד", שנעשה תוך חודש בליברפול וצפון ויילס כאילו הוא בניו יורק וספרד, היה חסר משאבים, ולכן נפגע אנושות על ידי ניסיונות בדיוניים עייפים ביותר: ניסיון להכניס את הקהל לתוך ראשו של האמן ולמעגל הפנימי שלו, בעודו מקשיב בתשומת לב כשמישהו לוחש על אוזנו ובכל פעם שדמות חשובה נכנסת, בתחילה של סצנה חדשה.
במקרה של "דאלילנד", זהו ג'יימס הבדיוני, בגילומו של כריסטופר ברייני, שעובד עבור הגלריסט הניו יורקי של דאלי ונשלח לחדרי האמן בסנט רג'יס, כדי לפקוח עליו עין לקראת התערוכה הבאה שלו. ג'יימס, היפה והמשועמם, מכונה מיד על ידי דאלי "סבסטיאן הקדוש" ומתקבל בברכה לעולם פראי של שורות בודדות של קוקאין ושלישיות.
תמונה מתוך דאלילנד (2022) בבימויה של מרי הארון
באדיבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו
דאלי מכסה עלויות גבוהות של בילוי במסעדות על ידי שרבוט על הצ'ק. ההערכה לאמנות שלו היא ביקורתית. מעבר להיותו משועבד לדמות הסלבריטי שלו, שמתפוגגת יחד עם החיוניות הפיזית שלו. קינגסלי משחק חזיר אמיתי, שנוטה לתלבושות של ריג'נסי-דנדי והצהרות בגוף שלישי. הוא מזכיר לפעמים את דיוויד סוצ'ט בתור הרקול פוארו, אבל בדרך כלל מאמץ המשחק שלו, שהוא לסירוגין מפואר וגרוני, עולה בהרמוניה עם ההבל של דאלי עצמו.
הבמאית ובעלה והתסריטאי, ג'ון סי וולש, סקרנים בבירור לגבי הנישואים האמנותיים של דאלי וגאלה, והמחיקה העצמית הראוותנית של גאלה, בתפקיד המוזה, המנהלת, האחות ומנהלת המשימות. את גאלה מגלמת ברברה סוקובה, במבטא רוסי ובאווירה של אריסטוקרטיות מזויפת, המשדרת את אימת המוות והעוני של גאלה.
כמו וורהול, דאלי בשלב זה של הקריירה שלו הוא בית חרושת לאמנות, חותם על ניירות ריקים לליטוגרפיות שיודפסו מאוחר יותר. השחקן רופרט גרייבס מגלם את סוכנו של דאלי, קפטן פיטר מור, שעודד את הדילול הזה של המותג, כמו גם את הייצור ההמוני של הדפסים המשווקים בצורה שגויה כליתוגרפיות.
ג'יימס, עם זאת, רואה אותנטיות בעיצוב העצמי הבלתי פוסק של דאלי, ומשיל את העכבות של חינוכו הקונבנציונלי הודות לשליחות הפרומתיאניות של האמן מהתת-מודע העמוק ביותר. דאלי "לוקח אותי לתוך החלומות שלו", אומר ג'יימס בהתלהבות - מכיוון שיוצרי הסרט לא יכולים להראות את האמנות שעוררה את ההתגלות הזו, הטקסט יוצא קומי שלא במתכוון וגם גנרי לחלוטין.
תמונה מתוך דאלילנד (2022) בבימויה של מרי הארון
באדיבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו
העובדה שג'יימס זכה לכינוי "סבסטיאן הקדוש - הפטרון של האמנות ההומוארטית" היא אחת הדרכים שבהן הארון ווולש מדגישים את המוזרות של המילייה של דאלי. הרומנטיקה האינטנסיבית שלו ושל גאלה, שאינה מונוגמית וחסרת מין ברובה, אך עדיין הפכפכה ומלאה קנאה, כמו גם הנטייה שלו לקנדוליזם, מרמזות על דחיית האנרכיה של הסוריאליזם לטובת היררכיות נורמטיביות, מיניות ואחרות.
בולטת במליה של דאלי וגאלה, ב"דאלילנד", היא הדוגמנית אמנדה ליר, מוזת הדיסקו של דאלי, אותה מגלמת האישה הטרנסג'נדרית, אנדריה פג'יץ'.
שמועות ורמיזות לגבי זהותה המגדרית של ליר, ותפקידו של דאלי בשינוי כביכול שלה, היו סוד הקסם שלה. בהערות העיתונות, מתארת הארון באופן ענייני את ליר, שעדיין חיה כטרנסית, מעמד שמעולם לא אישרה בפומבי.
בכל מקרה, הסרט מרגיש כמו משהו שאף אחד לא צריך או יזכור זמן רב. השימוש של "דאלילנד" במספר שירים מפסקול Velvet Goldmine רק מזכיר לצופים איך מרגיש סרט אמיתי ורדיקלי באמת, על חייו אמן.