אולי לעמוד עירומים יחד עם קבוצה של זרים זה מהווה את שובר הקרח שלה. כשהבגדים נשארו על הספות מאחורינו, הקבוצה שלנו התפלאה כמה טבעי היה להשאיר אותם שם. חלקנו התרחק כדי לדוג טלפון מהבגדים הנערמים, ואחרים הלכו אל שולחן המשתה השמיימי בניסיון לצלם לאור נרות. זאת תוך הקפדה שלא לצלם בטעות אף אחד מהמשתתפים האחרים, הערומים באותה מידה, שהופיעו שוב ושוב בחדר. איכשהו זה הרגיש לא נכון להחזיק את הטלפון שלי ביד, מה שהיווה חדירה לחלל שהרגיש יותר ויותר קדוש.
השתתפתי ב-The Füde Experience (כמו לאכול בעירום) במקום בלונדון, המנוהל על ידי האמנית הרב-תחומית צ'רלי אן מקס. מקס מתארת את זה כ"מרחב משחרר שחוגג את האני הכי טהור שלנו", הכולל אמנות, מדיטציה, שיחה והכי מפתה - סעודה בעירום.
הערב הזה במיוחד, שכותרתו "Muse/Museum", כלל מפגשי נשימה של צ'רלי מולט, ציורי נוף מדהימים על שולחן מאת אניסה קרמיש, ציור ע"י הדמויות המשתתפות ושיחה על תולדות האמנות בארוחת ערב בהנחיית ההיסטוריונית של העולם העתיק, קוסי, שבו נחשף הרבה יותר מסתם החזה שלנו.
בעוד שחלק מהאנשים מוצאים שההיסטוריה של האמנות אינה נגישה, המארגנים הובילו אותנו בזריזות להתחבר אליה בדרכים שרבים לא היו בהן מעולם. דנו בעירום באמנות והשפעתו על החברה שלנו. "הימצאות העירום בכל מקום במוזיאונים, נשים עירומות בפרט, משקפת את השרידים העמוקים של סקסיזם ואובייקטיפיקציה המקודשת על ידי רוב תולדות האמנות", הסבירה קוסי.
זה הוביל בקלות לשיחה על המוזה, אך באופן מרענן לא מהסוג החושני והזמין מינית שאנו רואים ושמתוארים בכל כך הרבה סרטים ויצירות. במקום זאת, המוזה שדנו בה הייתה ה"אלוהית"; אותם רגעים של משמעות, בהירות ותכלית שמניעים אותנו לפעולה ולהבנה. מוקפת בגופות של זרים - אוכלים אוכל נקי, מדברים על אמנות, נסיעות, זמנים קשים וניצחונות - זה הרגיש הכרחי.
עבדתי שנים רבות כמודל של אמנים, אני משתמשת בגוף שלי ביצירות האמנות שלי, ואני פעילה נגד צנזורה של הגוף באמנות - עירום באמנות זה בעצם הקטע שלי. אז בזמן שאני מבלה את זמני במאבק למען שוויון הגוף, בכתיבה על צנזורה וברצון להיות עירומה, החוויה הזו נתנה לי הצצה לעתיד שעליו אני נלחמת.
סיימנו בצורה מביכה, כי איך לעזאזל מסיימים חוויה כזו? לבשנו את בגדינו בטינה, נעלמו אל תוך הלילה, זרים מאחלים זה לזה בהצלחה. בדיוק כמו כשהתחלנו, התפלאנו איך דבר כזה היה כל כך טבעי.