כמה זה יותר מדי? זו השאלה העומדת בפני "הגלריה הלאומית" כשהיא משיקה את התערוכה שוברת הקופות שלה על הצייר לוסיאן פרויד (1922-2011), במלאת מאה שנה להולדתו. פרויד, ללא ספק, נמצא בכל מקום. במהלך שני העשורים האחרונים, היו כמעט תריסר תערוכות של עבודותיו בלונדון לבדה, כולל ב"גלריה הלאומית לפורטרטים" ב-2012 וב"אקדמיה המלכותית לאמנויות" ב-2019. בשנה שעברה הוצגו עבודותיו של פרויד ב"טייט ליברפול". כעת, במקביל לתערוכות של "הגלריה הלאומית", תוצגנה עבודותיו גם בעוד כמה תערוכות קטנות יותר.
לדברי דניאל פ. הרמן מ"הגלריה הלאומית", שאצר את 'לוסיאן פרויד: פרספקטיבות חדשות', "הפופולריות שלו, של פרויד, מדברת על איכות העבודה שלו. אנשים אוהבים לראות אותה ויש הרבה מה לראות. אבל אני גם מרגיש שהרבה תערוכות מציגות דרכי חשיבה על פרויד, שכבר נעשו בעבר. עכשיו זה זמן מצוין לשקול מחדש את מהותו פרויד. זה מה שאנחנו מנסים לעשות ומה, שלמען האמת, יש לנו מזל שאנחנו יכולים לעשות כמוסד".
הגישה של הרמן היא בעצם להציב מחדש דמות מרכזית. "אמנים צעירים יותר מתעניינים בעבודתו כרגע", הוא אומר. "יש התעוררות אמיתית בפיגורציה, מה היא עושה, איך היא מעבירה מסרים, מה היא יכולה לעשות. כל השאלות הללו מצטלבות עם פרויד".
אז מה זו החשיבה החדשה הזו? הרמן אומר שהוא מלא הערצה "לעד כמה שפרויד מחויב לפרקטיקה של ציור", ש"באה עם מידה מסוימת של רדיקליות". הוא ממשיך: "העבודה דורשת הסתכלות רדיקלית. אתה לומד הרבה כשאתה מנסה להבין איך כל ציור פועל". המחויבות של פרויד לבשר ולעירום היא חלק מרכזי בה. "זה קשור לאמת. לא באמצעות אמת מידה פשוטה, פוטוריאליזם כביכול, אלא אמיתות. מהי האמת של אדם? פרויד עושה את האנלוגיה: החיים הם צבע, בשר הוא צבע, צבע הוא בשר".
כדי לגבות את הטענה שלו לגבי הרלוונטיות החדשה של הפיגורציה, גייס הרמן את טרייסי אמין, ג'וטה קותר ושנטל ג'ופה שיתרמו לקטלוג; כולם מדברים על הגולמיות והאינטימיות שהשיג פרויד. הרמן אומר שחל שינוי באופן שבו נצפו התמונות המרהיבות יותר של פרויד - דיוקנאות של ליי באוורי וסו טילי ("מפקחת ההטבות").
"לפני עשר או 20 שנה, פרויד כונה לעתים קרובות צייר עם 'עין בלתי נרתעת', או עם 'מבט אכזרי'. אבל למעשה, הדברים שאנשים מצאו אותם אכזריים נבעו מהשיפוט שלהם לגבי הנושא. פרויד יצייר דמות בעלת גוף לא נורמטיבי, ולמען האמת חוגג אותם. זו הסיבה שלאנשים יש עניין עכשיו בפיגורציה: זו דרך להתמודד עם זהות ועם האדם, היא נותנת לנו דרך לחשוב על עצמנו".
הרמן מעוניין להדגיש את הקשר האישי של פרויד ל"גלריה הלאומית", שם הרשו לו לפעמים לשוטט אחרי שעות הפעילות. כאן פיתח האמן עניין בהתייחסות ליצירות מופת בעבודתו שלו, המפורסמת ביותר ב- Large Interior W11 (after Watteau) (1981-83), אשר נוצרה בהשראת הצייר הצרפתי הנומינלי.
אבל הרמן גם מצביע על הדיוקן העצמי, העירום, של פרויד, Painter Working, Reflection (1993), שלדברי האוצר מרמז הן לציור של וינסנט ואן גוך, של מגפיו, והן לדיוקנו העצמי של מיכלאנג'לו, בתור ברתולומיאו הקדוש, המתואר כשהוא מחזיק את עורו המרופט.
האם התערוכה הזו היא המילה האחרונה על פרויד? הרמן מקווה שלא. "פרויד הוא אחד האמנים הפיגורטיביים הטובים בעולם וראוי שיסתכלו עליו מחדש", הוא אומר. "כשאנשים מקבלים הזדמנות להעריך מחדש מהו פרויד, אני מקווה שזה יאפשר הרבה תערוכות חדשות, שאלות חדשות ורעיונות חדשים בעתיד."
" • Lucian Freud: New Perspectives, "הגלריה הלאומית", לונדון, 1 באוקטובר- 22 בינואר 2023