זה היה כמו להיות במופע זיקוקים מאוד יקר, מאוד אקסקלוסיבי. בסופו של דבר, לאחר למעלה מ-18 דקות של תחרות קשוחה בין לקוחות בטלפונים, עקף הקונה את המתחרים עם הצעת "קפיצה" מנצחת של 400 מיליון דולר, כשהיא מעלה את ההצעה הקודמת ב- 30 מיליון דולר. הקהל התנשף והתפעל כאילו זה עתה ראו רקטה מתפוצצת גבוה מעל ראשיהם.
רגעים ספורים לאחר מכן, נמכר ציור הפאנל המשוחזר, ה-Salvator Mundi, שקוטלג על ידי "כריסטי'ס" כיצירת מופת של ליאונרדו דה וינצ'י, שהתגלתה מחדש, לקול מחיאות כפיים סוערות תמורת 450.3 מיליון דולר עם עמלות, יותר מפי 4 מההערכה של 100 מיליון דולר.
עד אז, אף יצירה לא נמכרה ביותר מ-200 מיליון דולר במכירה פומבית.
הייתי ב-15 בנובמבר 2017 בחדר המכירות הפומביות הצפוף והחם במנהטן, ודיווחתי על המכירה ל"ניו יורק טיימס". נאבקתי אז להבין את התוצאה הזו. עד היום אני מנסה להבין.
לא לעתים קרובות הופכים עיתונאים לחלק מהסיפור שהם עצמם מסקרים. אבל זה מה שקרה, לאחר שחשפתי במרץ 2014, ב"ניו יורק טיימס", ש"מושיע העולם" המיוחס לדה וינצ'י, נמכר בשנה הקודמת על ידי הסוחרים רוברט סיימון ואלכסנדר פאריש, בניו יורק, תמורת בין 75 ל-80 מיליון דולר, במכירה פרטית בתיווך של "סותבי'ס".
מספר חודשים לאחר מכן, ללא ידיעתי, הבחין בכתבה המיליארדר הרוסי דמיטרי ריבולובלב, שקנה את ה-Salvator Mundi תמורת 127.5 מיליון דולר, דרך יועצו וסוכן האמנות השוויצרי המהימן שלו, איב בובייר, עוד בשנת 2013.
הגילוי שהערך של הציור הוא רק 47.5 מיליון דולר ושהוא שילם הרבה יותר, כולל תוספות נוספות של מיליוני דולרים, הניעו את ריבולובלב לתבוע את בובייר, בטענה להפסדים של כמעט מיליארד דולר מהרווחים הסודיים של סוכנו.
כמו תביעת ג'רנדייס וג'רנדייס המפורסמת על היצירה Bleak House של צ'רלס דיקנס, ההתדיינות המשפטית בין שני הגברים נמשכת כבר שבע שנים ואינה מראה שום סימן להגיע להחלטה סופית.
הציור של ה"אולד מסטר" שצויר יתר על המידה, לא מקוטלג, של ישו כמושיע העולם, שנקנה ב-2005 על ידי פאריש וסימון במכירה פומבית שגרתית של עזבון, עשוי להתברר כציור של לאונרדו שאבד מזמן.
נראה כי השיקום קפדני של המשמרת המכובדת דיאן מודסטיני, ולאחריו הכללה בתערוכה Leonardo da Vinci: Painter at the Court of Milan ב-2011-2012, ב"גלריה הלאומית" בלונדון, הצדיק את הרכישה של סיימון.
עבורי, ספקולציות אקדמיות התבררו כדבר אחד, חוויית ההסתכלות האמיתית על הדבר אחרת. הצפייה ב-Salvator Mundi בפעם הראשונה, שנכללה בתערוכת לאונרדו של "הגלריה הלאומית" בהוראת האוצר הצעיר והשאפתני שלה לוק סיסון, הייתה אכזבה רצינית. בתור התחלה, לא היית צריך לדעת הרבה על לאונרדו כדי לתהות מדוע הגאון הדינמי ביותר של הרנסנס הגבוה ירצה ליצור קומפוזיציה חזיתית סטטית, כל כך לא אופיינית. ואז הייתה הבעיה של המצב. יד ימין המברכת שהשתמרה היטב הייתה משובחת מאוד, אבל פניו הצבועות מחדש בכבדות של המשיח היו עם טשטוש רפאים, שלפחות עבורי, היה חסר תקנה.
בדיקה שלאחר מכן על שימור היצירה גילתה שמודסטיני לא ממש שיחזרה את הציור בניתוח שחזור פניו של ישו. למרות כל הפיגמנט החדש שהוחל על הפאנל - יותר מ-60 אחוז משכבת הצבע העליונה אבדו, על פי ספרו של בן לואיס שנחקר בקפידה משנת 2019, The Last Leonardo – ל"מושיע העולם", עדיין הייתה עין ימין דפוקה.
לכן, לא יכולתי שלא להיות מבוהל כשאנשים נכנעו ל"תסמונת סטנדל" ופרצו בבכי מול ה"חפץ" הבעייתי הזה, כשהוצג (לאחר שעבר עבודות קוסמטיות נוספות על ידי מודסטיני) בחדר צפייה של "כריסטי'ס", בניו יורק, לפני מכירתו ב-2017 על ידי הקרן המשפחתית של ריבולובלב.
"כריסטי'ס" ניהלה קמפיין שיווקי מבריק. לא רק שהם הרחיבו בחוכמה את בסיס המציעים בכך שהם כללו את ה-Salvator Mundi באחת ממכירות הערב שלהם של אמנות עכשווית (הייתה שמחה על כך שהשחזור של מודסטיני הפך אותו לציור עכשווי בכל מקרה). אבל הם גם שכרו את משרד הפרסום Droga5, שהגה את הרעיון להדביק את הציור כ"דה וינצ'י האחרון" (לא לאונרדו). שמתי לב שהקמפיין השתמש בגרפיקה שמזכירה מאוד את אלה ששימשו ב-2006 לסרט "צופן דה וינצ'י", המבוסס על הרומן רב המכר מאת דן בראון.
"אתה רואה את מה שאתה רוצה לראות," אומר טום הנקס, המגלם בסרט את רוברט לנגדון, פרופסור לסימבולוגיה דתית בהרווארד, כאשר הוא מציג את התיאוריה שהדמות האנדרוגנית של ג'ון הקדוש בסעודה האחרונה של ליאונרדו, היא למעשה מריה מגדלנה.
אנשים רצו לראות דה וינצ'י ב"כריסטי'ס", ו"כריסטי'ס" דאגו שלא יהיה ספק שזה מה שהם יחשבו שהם רואים. הקטלוג בן 160 העמודים של Salvator Mundi דיבר על "קונצנזוס מלומד אחיד בצורה יוצאת דופן, שהציור הוא עבודת חתימה" וכל הצעה שאולי היו מעורבים בה עוזרי סטודיו נמחקה. זה היה חותך כמה אפסים מהמחיר. תנאי המכירה הרגילים, המבדילים בין יצירות שהן "לדעתה של 'כריסטי'ס' יצירה של האמן" מאלה שלדעתה הן "כנראה יצירה של האמן כולן או חלקן", נעדרו מהקטלוג.
בסופו של דבר, למרות כל הרעש, "סאלבטור מונדי" הרוויח 450.3 מיליון דולר, אז בטוח שזה חייב להיות לאונרדו דה וינצ'י אמיתי?
אבל העובדה נשארת שאין דרך חותכת לקבוע שזה היה ציור שנוצר "בשלמותו על ידי לאונרדו. אין אזכור אחד בחייו של האמן עצמו שמזכיר שהוא צייר ציור של Salvator Mundi. האוצרים, החוקרים ואנשי מקצוע הסחר באמנות שהעריכו את הציור הזה היו, כמו קודמיהם במאות ה-19 וה-20, כאלה ששפטו את היצירה בעיקר לפי עין.
השיפוט הזה לא נעשה קל יותר בגלל הכמויות הגדולות של צבע מהמאה ה-21 המכסה את הפאנל. הקטלוג של "כריסטי'ס" הדגיש את "הקונצנזוס המלומד האחיד בצורה יוצאת דופן" לפיו ה-Salvator Mundi הוא גילוי מחדש של עבודת חתימה מאת לאונרדו. אבל אם זה באמת היה המקרה, מדוע "מוזיאון ג'יי פול גטי", "המוזיאון לאמנויות יפות", בבוסטון, "הגמלדגאלרי", בברלין, "ההרמיטאז' ", בסנט פטרסבורג ומוסדות ידועים אחרים דחו את ההזדמנות לקנות את יצירת המופת ,לכאורה, הזו, לפני שהיא נמכרה ב-2013 לריבולובלב?
ארבע שנים מאוחר יותר, כשנשאל בראיון ברדיו צרפתי אם הלובר היה צריך לרכוש את ה-Salvator Mundi, אמר מנהל המוזיאון דאז, ז'אן-לוק מרטינז, "לא".
כעת אנו יודעים שהמתמודד הזוכה, שזכה ב-2017 למחיאות כפיים ב"כריסטי'ס", היה מוחמד בן סלמאן, יורש העצר של ערב הסעודית. מה שמסביר את תג המחיר של 430 מיליון דולר עבור הציור.
אבל אנחנו גם יודעים שבדרך לשיא הזה, היצירה שנרכשה במכירה פומבית באינטרנט תמורת 1,175 דולר בלבד בניו אורלינס, עשתה סכומי כסף אדירים לרצף של אנשים וחברות.
לפי אתר Artnet,, האספן המיליארדר פול צ'ן, שהבטיח את המכירה המוצלחת של ה-Salvator Mundi במכירה הפומבית של "כריסטי'ס", הרוויח 135 מיליון דולר, פשוט על ידי נתינת "הצעה" בטלפון. "מושיע העולם" הפך כלי מוצלח ללא תחרות לחמדנות אנושית.
אבל למה מוחמד בן סלמאן רצה לקנות את יצירת המופת הזו של האמנות הדתית הנוצרית? מה הוא הולך לעשות עם יצירות האמנות היקרה ביותר בעולם? איפה זה עכשיו? האם אי פעם נראה את הציור שוב כדי שנוכל לראות את מה שאנחנו רוצים לראות? מישהו בטוח יודע אם זה צויר על ידי לאונרדו או לא?