מקדש החיים - תערוכה לשוק מחנה יהודה

אוקון הוא צייר עכשווי הפועל כאן ומכאן. עבודתו מושפעת מהישראלי, מהאור המקומי, מהחיים בירושלים, אבל בה במידה הוא אוחז, מחבק ומטמיע בציוריו שורשים הנטועים בתנ"ך וממשיך ביוון ורומא העתיקה, באמנות ימי הביניים, ברנסנס איטלקי, ביהדות אירופה, כמו גם בתרבות המערב: בספרות, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה.

סשה נולד בלנינגרד בשנת 1949. בשנת 1972 הוא סיים את ביה"ס הגבוה לאמנות ועיצוב בעיר. ב-1979 אחרי שהפך לאחת מהדמויות המרכזיות בתנועה האמנותית הנון קונפורמיסטית בלנינגרד , תנועה שנרדפה ע"י השלטון הסובייטי המרכזי, הגיע לירושלים וקבע בה את משכנו. הוא מתגורר בעיר, מצייר בסטודיו ועד לא מזמן גם לימד רישום בבצלאל והכשיר דורות תלמידים.

"נולדתי בברית המועצות בלנינגרד, עכשיו שוב סנט-פטרסבורג, שלושים שנות חיי הייתי מוקף בפוסטרים סובייטיים ענקיים, ואני לא פוסל שאופק נמוך ופרספקטיבה מוגזמת אותם רואים לעתים קרובות בעבודותיי, נובעים לפחות באופן חלקי מתעמולה מונומנטלית זו. ייתכן שהתשוקה שלי לפורמטים גדולים קיימת הודות למונומנטליזם הסובייטי, אך נראה לי שאולי זה ניסון לפצות על הגובה הנמוך שלי. לך תדע, אילו נפולאון היה יותר גבוה בעשרים סנטימטרים אולי הוא היה בסוף הקריירה שלו קולונל משגשג. ואולי אני מחויב לפורמטים גדולים בגלל שתמיד רציתי לעשות ציורי קיר, אך אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים", כך אוקון בוחר להציג את עצמו ואת עבודתו, "בתקופת ילדות ונעורים הושפעתי, כמובן, ממשפחה, חברים, מורים, ספרים, אך בראש ובראשונה על מהעיר. כל עיר היא יותר מאשר מרחב גאוגרפי בו פזורים קרטונים למגורים, אך קיימות ערים בעלות אופי ונשמה אמתיים משלהן. אילו הייתי נולד בניו-יורק, תל-אביב או מוסקבה הייתי בן אדם אחר במידה רבה. אילו הייתי נולד ברומא, ירושלים או פראג הייתי כנראה יותר דומה למה שאני עכשיו. אך נולדתי בסנט-פטרסבורג, בעיר בעלת נפש חולנית, חולמנית, עם אופי קשה, סגור... ואשר לגאוגרפיה שלה, האקלים והשפעתם על תושביה עדיף לא להיזכר בהם כלל. האם יכול בן אדם להיות שפוי, אם שליש של השנה הוא שקוע באפלה מדוכאת, קודרת וטחובה. אור קלוש מופיע בערך לקראת אחת עשרה בבוקר ובארבע אחר הצהריים שוב חשוך. שליש מהשנה אי אפשר לישון: מחשיך רק לקראת אחת בלילה ובשלוש לפנות בוקר העיר שוב מלאה באור. ורק במשך שליש שנה הוא חי בצורה מסודרת: בוקר, יום, ערב, לילה. בעיר הזו הדמויות הספרותיות אמתיות יותר מאשר התושבים, ולא ברור האם ארמונות משתקפים במי מנוחות של תעלות או העיר עצמה טבועה במים ומשתקפת בשמים".

הוא מספר כי בילדותו, היה בראשו בלגן נוראי, "גיבורים יווניים התבלבלו אצלי עם דון קישוט, דמויות של שקספיר, גטה ורבלה. בכיתה א' המורה בקשה לפסל משהו. ילדים הביאו את יצירותיהם: פטריה מפלסטלינה, אצטרובל, ארנבון... ואני הראיתי קומפוזיציה שהציגה מאבק בין שני גברים עירומים ועל השאלה של המורה ההמומה עניתי בגאווה: זה קרב בין מפיסטו ואפולו". בדייה, אבסורד ואומנות אירופאית קלאסית הניחו את היסודות לתודעתו האמנותית.

המוצא היהודי שלו רק הגביר את המודעות העצמית שלו כזר ולא שייך, "חינוך שקיבלתי בבית השפיע כנראה על סגנון הציור והצביעה שלי. אני משתמש במילה "לצבוע" במקום "לצייר" לא במקרה. אני תמיד מרגיש לא בנוח ואפילו מובך, כאשר אני שומע מעמיתיי: "אני יוצר...", "יצירות שלי..." טוב, שיהיו לי בריאים! אינני יוצר – אני עובד, אינני מצייר – אני צובע – ולא יצירות אלה תמונות. מהילדות שטפו לי את המוח שכל מה שעושים חייב להיעשות באופן מושלם ביותר, או לא להיעשות כלל. כשהייתי בן חמש או שש בא אלינו סטודנט של אבי (אבי היה רופא וגם לימד בבית ספר לרפואה באוניברסיטה) ושאל מדוע הוא קיבל "טוב" עבור העבודה שהוא הגיש לאבי בשעה שחברו איבנוב עבור בדיוק אותה העבודה קיבל "מצוין". "מכוון שאתה יהודי", - ענה אבי לסטודנט המום והוסיף: "אם אתה רוצה לקבל מה שרוסי מקבל, אתה חייב להיות לא כמוהו אלא הרבה יותר טוב."

לאוקון יכולת לתאר נסיבות תיאטרליות בהן גלומה הצהרה על הארצי ועל הפילוסופי. גם כשהסיטואציות המתוארות יכולות להיות חלק מהחיים של כולנו, הוא מכוון אל העולם שמעבר לנגלה. פשטות האירוע המצויר, מסתירה רעיונות החבויים בניואנסים, כמו גם באמצעות קשר להיסטוריה יהודית, לתנ"ך ולהיסטוריה של האמנות ולתרבות. אוקון שואף לחשוף קשרים שמעלים את נסיבות החיים היומיומיים לספירות נצחיות, כמו גם ההבנה שהיופי נמצא בכל דבר ולאו דווקא בהגדרות אסתטיות קונבנציונאליות ושהחיים מציעים אינסוף נקודות מבט. באופן זה ומבלי משים נעשית חתירה תחת ציפיותיו של הצופה, ערעור הנמצא בנשמת עבודתו הייחודית.

סדרת העבודות 'מקדש את החיים' (מוקדש לשוק מחנה יהודה) העסיקה את סשה במשך השנתיים וחצי האחרונות. סדרה יוצאת דופן במלאותה, חיוניותה, רבדיה, כמו גם בהשפעתה המתמשכת והמתפענחת אט אצל הצופה. שוק מחנה יהודה החל להתגבש אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים ערבים, החלו להביא את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת 'מחנה יהודה'. ב-20 שנים האחרונות הפך השוק אשר נודע בצבעוניותו הרבה, לאחד מאזורי הבילוי המרכזיים בירושלים, ולצד הדוכנים הוותיקים הוקמו בו מסעדות, בתי קפה ופאבים רבים שפועלים עד שעות הלילה המאוחרות. השוק המפורסם שינה פניו, מה שאפשר לסשה מסע ציורי שתוצאותיו הייחודיות והמורכבות מוצגות בתערוכה.

12 ציורים צבעוניים, אחידים מבחינת הצורה: ציורי שמן על עץ שרוחבם אחיד והם עשויים שכבות מריחה של צבעי שמן, מאפיינים את טכניקת הציור של סשה ומהדהדים ציור קלאסי, מסורת ואירופה. הפורמטים הקבועים מאזכרים בצורתם את ארונות הקודש בתוך בתי הכנסת (בה בעת צורת הטריפטיך נשענת גם על פורמט הטריפטיך הכנסייתי). במקום ספרי תורה, כל אחד מהציורים מוקדש לדוכן אחר בשוק.

אוקון מביא את הדמויות הבדויות אל תוך הדוכן, הומאז' לשוק של פעם, לחנויות הייחודיות שגדשו אותו, תוך שהוא מנהל דיאלוג סמוי עם תרבות ועם סיפורים תנכ"יים אותם הוא הופך לסצנות מצוירות. לכל ציור כותרת-על המכוונת לשם כביכול של הדוכן ובתחתיתו של כל ציור מופיע דלפק. הצופה מתבונן בציור כאילו עמד מחוץ לדוכן בשוק. בה בעת דוכני השוק המצויר הם אספקלריה לעולם שמחוצה לו, נטענים ממחוזות אחרים מן התנ"ך ועד היום.

מדוע בחרת להקדיש את התערוכה לשוק מחנה יהודה? מה הוא מבטא מבחינתך?

"השוק מבחינתי הוא הצד השני של הכותל. הצד ההפוך של הקדושה. מרחב מיתוס. הלב החי של העיר"

הציור "בית קלייה פותחים בקפה" רומזת לאמונה עיוורת של החברה הישראלית, האמונה בעתיד טוב יותר ללא בסיס מוחשי- האם אתה מתכוון לאמירה "יהיה בסדר?" מה אתה חושב על העניין הזה? ואיך זה מתבטא בציור?

"הדוכן של הקוראת בקפה, מפגיש אותנו עם עולם 'אחר'. הגדת-עתידות על ידי פירוש הסימונים הנשארים בספלים לאחר שתיית קפה, היא אחת מאמניות הניחוש העתיקות. הצורות המופיעות במשקע הספל לאחר שתיית הקפה, נחשבות כבעלות משמעות מיוחדת בהגדת העתידות. האוחזת בכוס הקפה היא אישה בשרנית, מבטה פונה אילינו אבל בו בזמן מבטה מעט מוטה מעלה. היא מביאה איתה תחושה של ארציות: עדויה תכשיטים מצועצעים והווייתה גופנית. תשומת הלב של הצופה פונה לעגילים, לצמידי החרוזים, לשרשרות ולטבעות. למרות ארציות זו היא עוסקת בנסתר. אופייה הצבעוני מנוגד לרקע השחור והמעורפל שסביבה או בוקע ממנו כמנוגד. משני צידיה בצבעי שחור ולבן רישומים האופייניים לקלפי טארוט. הציור מפגיש אותנו עם מחשבה הנעה מכאן ועכשיו אל העתיד שכן העתיד אכן לא ידוע, לא ברור ועדיין לא התממש. כל האופציות (קלפי הטארוט) מצוירים בעיפרון, מוחלשים משהו על פני משטח העץ".

לצד הציורים הגדולים, מוצגים בתערוכה מספר רישומים בעיפרון על נייר – שהם חלק מעבודת ההכנה לקראת כל ציור. כמו כן נבחרו לתערוכה צילומים קטנים מטופלים המאירים חלק מתהליך המחקר לקראת כל ציור , תהליך המשתנה לקבלת אופיו הסופי . באמצעות ציור בטכניקה מסורתית 'גבוהה' (ציור בצבעי שמן על עץ), הוא מצליח 'להרים' את היומיומי אל הנשגב ולעיתים פועל באופן הפוך: 'מוריד' את הנשגב אל הארץ. העבודה נעה במרחב מיוחד, רווי הומור ומתוך מודעות לאבסורדיות החיים, מרחב בין קודש לחול. שהייה במחיצת הציורים של סשה, כמוה כשתיית שיכר אלים מעורבב בעראק מקומי. קומי וטרגי, נשגב ונמוך עושים יד אחת.

עבודותיך מלאות הומור, אך מעבירות מסרים לא קלים. האם בעיניך זו הדרך להעברת מסרים קשים?

"כיום האמנות "רצינית בצורה מדכאת". היא עוסקת במישורים הרות גורל. יותר מדי חשיבות לדברים ללא תוכן אמיתי, מנסים לתת משמעות עמוקה לדברים שאין בהם ממש. הרצינות הזו משעממת מאוד. למה שלא נחייך קצת!? בנוסף, עדיף לומר דברים רציניים בצורה לא רצינית, אחרת זה מגוחך כמו חמאה משומנת (ביטוי ברוסית)".

בסופו של דבר העבודות שלו מדברות בזכות עצמן, ויפגישו את המבקר בתערוכה עם עולם של רגשות ושלל מחשבות ודימויים. וכך הוא מסכם, "מה זה משנה למה מתכוון המשורר? המחבר האמתי של יצירת אמנות, ספרות – הוא הצופה, המאזין, הקורא וכפי שטוענת אמרה איטלקית, "כל אחד לוקח מדנטה את מה שביכולתו לקחת". בנוסף, עבודה טובה בעיקרון היא הרבה מעבר למי שיצר אותה. אולי זו נקודת מבט די דתית, אבל מה לעשות... אבל אם כל זה לא מספיק, אני מודה שבהחלט אני לא רוצה לחפור בתוך עצמי אפילו בגלל סוג של פחד. הרי אם ישאלו מרבה רגליים מה בדיוק עושה הרגל העשירית שלו בזמן שהרגל הרביעית צועדת צעד אחד קדימה הוא יעצר במקומו או יכשל ברגליו..."

סשה אוקון - מקדש החיים

אוצרות: אפי גן וקרן ויסהויז

נעילת התערוכה: 28 בפברואר 2023

אתר הגלריה העירונית: www.bl-gallery.co.il