תערוכת הסקר של 60 שנות הקריירה של האמנית האמריקאית קרולי שנימן, Body Politics, בגלריה ברביקן לאמנות בלונדון, זכתה בצדק להערכת ציון דרך של חלוצה פמיניסטית שהחקירה והחגיגות הרדיקליות של החוויה והמיניות הנשית שלה מהדהדות היום.
אבל המחווה היא גם בזכות דמות חשובה עצומה נוספת מהדור הבא, שפלטה את מה שהיה ללא ספק מסלול רדיקלי וטרנסגרסיבי באותה מידה בחקירותיה הלא שגרתיות והמגוונות על סנסציה וזהות. ייתכן שהקריירה של האמנית הבריטית הלן צ'דוויק נקטעה בצורה טרגית - היא מתה במפתיע ב-1996 ממחלת לב בגיל 42 - אולם טווח היצירה שלה היה רחב.
בין אם היא יצקה חורי שתן של זכר ונקבה בשלג, שילבה שיער בלונדיני במעיים של חזירים, שילבה עלי כותרת של פרחים עם נוזלי ניקוי או המציאה מזרקה של שוקולד מותך, האמנות של צ'דוויק שיחקה עם או מחוץ לטאבו, קלישאות ומוסכמות אמנותיות כדי לחקור, מי ומה אנחנו?
"המנגנון שלי הוא מערכת חישה בגוף x שאתו ניתן לתאם חוויה", אמרה. מה שאנו רואים כיום כמובן מאליו באופן שבו אמנים דוחפים את גבולות החומרים כדי לחקור מושגים של קבילות ודעות קדומות לגבי זהות ומגדר, היה בעבודתה של צ'דוויק כבר מההתחלה.
בתערוכה בגלריה ריצ'רד סאלטון בלונדון מוצג,,Chadwick's Domestic Sanitation סרט על המופע שלה ב-1976 בפוליטכניק ברייטון, שבו ארבע נשים, כולל צ'אדוויק, יצרו פרודיות על טקסים של ניקיון וטיפוח. התלבושות שלהן עשויות מלטקס שצויר על גופם ומעוטרות בכתמים בולטים של שיער ערווה עשויים מוך ונוצות, המתוארים על ידי צ'דוויק כ"חפצי אמנות ארוטיים לפני עידן הפאנק".
מיצג מוקדם נוסף שרד כסדרת תצלומים שבה האמנית והחברים עונדים פסלים של מכשירי מטבח מגדרי במרד הומוריסטי נגד עבודות הבית.
הרבה לפני שדמיאן הירסט הכניס חיות לאמנות שלו, צ'דוויק עבדה עם גופות של דגים, עופות וחיות שונות. תערוכתה Of Mutability במכון לאמנויות עכשווית של לונדון (ICA) ב-1986 - בזכותה הפכה לאישה הראשונה שנכנסה לפרס טרנר - הציגה שפע של חי וצומח בעבודה בשם The Oval Court. הוא כלל כבש, אווז, דיונון, כמה ארנבות, חתיכות פסולת וגלגלית ענקית, שצ'דוויק סידרה והעתיקה על מכונת צילום צבעונית חדישה. חיוורות רפאים על רקע כחול קובלט עשיר, התמונות של החיות הספקטרליות הללו נסחפו אז בין עוד עותקים של פירות, ירקות וגופה העירום של האמנית עצמה, מעוטרת בסרטים, תחרה ועלווה.
"צו אסתטי רענן"
בניגוד ל-Meat Joy של שניימן (1964), שבו גברים ונשים מתפתלים עירומים בתוך תערובת מטונפת של דגים נאים, בשר ועופות, ה'חצר הסגלגלה' של צ'דוויק הייתה מתוזמרת ומסודרת בקפידה. למרות שעבודתה עסקה לעתים קרובות בתחושות סוררות ובפיזיות קרביים, היא תמיד הייתה בתולית בהצגתה.
'החצר הסגלגלה' שייכת כעת למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, והמגנום אופוס הזה הוא הנושא של ספר חדש מאת הסופרת ואשת האקדמיה, מרינה וורנר, הבוחנת את מקורותיו והפניותיו הרבים והשונים מהמיתולוגיה, הספרות ותולדות התרבות והאמנות. וורנר מציינת כי ב'חצר הסגלגלה', צ'דוויק חיפשה "סדר אסתטי רענן" ומציינת שיצירה זו היוותה את מצע השימוש של האמנית לאחר מכן בחומרים פרובוקטיביים ולעיתים בעייתיים על מנת "לערער ניגודים בינארים נורמטיביים בין טבע ותרבות , זכר ונקבה, זמן וקיפאון... טוהר וריקבון, יופי וכיעור".
דוגמאות מאוחרות יותר למסע העשיר הזה כוללות את התערוכה של צ'דוויק משנת 1994 בגלריה סרפנטיין בלונדון, שבמרכזה היו קקאו, מזרקה ענקית של שוקולד מותך, וחדר המכיל 12 פרחי פיס הרמפרודיטה מברונזה. זמן קצר לפני מותה עבדה צ'דוויק עם מחלקת התעברות המסייעת של בית החולים קינגס קולג' כדי ליצור סדרה של פסלים בצורת תכשיטים המשלבים צילומים של מבני התאים של עוברים טרום השרשה, שאם לא כן, היו נשארים לגווע. מזכרת זו, שופעת קריאות מסובכות וסותרות, עומדת גם כאנדרטה לאמנית שעדיין היה לה עוד כל כך הרבה מה לומר ולעשות.
• On Sexuality: Helen Chadwick & Penny Slinger, גלריית ריצ'רד סאלטון, עד 10 בינואר
•• Carolee Schneemann: Body Politics, Barbican Art Gallery, עד 8 בינואר