יצירה בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון הבירה שפעם חשבו שהיא של ורמיר נחשבת כיום לזיוף. מחקר חדש מראה ש'ילדה עם חליל' לא נעשתה על ידו של המאסטר ההולנדי, למרות שזה כנראה נוצר בסטודיו שלו. הציור נתרם שציור של ורמיר ב-1942.
הסרה זו באה בעקבות מחקר מפורט של ששת הציורים במוזיאון וושינגטון שנחשבו של ורמיר. שלושה מהם אושרו כעת כאותנטיים לחלוטין: 'אישה מחזיקה מאזניים' (בסביבות 1664), 'גברת כותבת' (בסביבות 1665) ו'ילדה עם כובע אדום' (בסביבות 1669).
השניים האחרים כבר זוהו זה מכבר כזיופים, שנעשו כדי להונות. 'ילדה עם חליל' נחשבת כיום לעבודת סטודיו.
כל העבודות מוצגות כעת, מלוות בתוצאות הבדיקות המדעיות האחרונות בתערוכה 'סודותיו של ורמיר' המוצגת בגלריה הלאומית לאמנות מה-8 באוקטובר עד ה-8 בינואר 2023.
התערוכה מספקת מבט מאחורי הקלעים כיצד האוצרים, המשמרים והמדענים בוושינגטון חקרו את ששת הציורים כדי להבין "מה הופך ורמיר לוורמיר".
לגילויים שלהם תהיה השפעה רחבה הרבה יותר על חקר ורמיר, מכיוון שהתוצאות מפקפקות בכמה הנחות ארוכות טווח לגבי עבודתו של המאסטר. כפי שמסביר דובר הגלריה: "מתחת למשטחים המלוטשים הללו, מתגלה תמונה אחרת: של אמן נמרץ, אפילו חסר סבלנות".
עד עכשיו, ורמיר נתפס כגאון בודד. אין עדות תיעודית ידועה לכך שהוא הפעיל סטודיו או שהיו לו עוזרים. זה הוביל להנחה שהוא עבד לבד, והשלים בקפידה את יצירת חייו של כ-35 יצירות בלבד.
אבל החקירה הבינתחומית של 'נערה עם חליל' מסיקה שהאמן כנראה ניהל סטודיו בדלפט, לפחות בשנותיו האחרונות (התמונה מתוארכת כעת מסביבות 1669 ועד מותו ב-1675).
אז מי היה האמן מאחורי 'נערה עם חליל'? ככל הנראה מדובר בחניכה או עוזרת בתשלום, אם כי מרג'ורי וויסמן, ראש הגלריה לציורי צפון אירופה, מאמינה שזה יכול היה להיות בן משפחתו של האמן. אם כן, כמעט בוודאות הייתה זו ילדתו הבכורה, מריה, שנולדה בסביבות 1654 והייתה בת 15 עד 21 כשהתמונה הושלמה.
מבחינה סגנונית, 'ילדה עם חליל' חסרה את האיכות והדיוק של ציוריו של ורמיר, מה שהוביל בעשורים האחרונים מספר מומחים לדחות את העבודה. אבל אוצרים מרכזיים אחרים קיבלו את זה, כולל וולטר ליידטקה המנוח, ממוזיאון המטרופוליטן של ניו יורק. ארתור וילוק, האוצר לשעבר של הגלריה הלאומית לאמנות עצמו, דחה בתחילה את הציור, אך לפני מספר שנים שינה את דעתו וקיבל אותו.
'ילדה עם חליל', שהתגלה ב-1906, הוא כנראה לא זיוף שנעשה כדי להונות. ככל הנראה הוא נוצר על ידי מישהו שהיה מקורב לורמיר, והעבודה לא נבחנה כראוי אז במאה ה-20.
ויסמן ועמיתיה מאמינים שהציור נעשה על ידי מישהו שהבין את החומרים ואת תהליך העבודה של ורמיר, אבל לא הצליח לשלוט בהם. הפיגמנטים בשכבות הצבע העליונות נטחנו גס והעניקו למשטח אופי גרגירי. ורמיר, לעומת זאת, השתמש בצבע גס עבור השכבות התחתונות, אך בפיגמנטים טחונים דק עבור השכבות העליונות כדי להשיג משטח עדין. באופן בלתי מוסבר, האמן של 'ילדה עם חליל' עשה טעות ועשה בדיוק להיפך.
ורמיר היה יוצר צללים ירוקים עדינים על ידי שינוי רגיש של הצבעים ושילוב קפדני של קצוות הצבע. אבל ב'נערה עם חליל', הצללים הוחלו הרבה יותר בכבדות, ויצרו מראה כתמים מתחת לאף של האישה ולאורך קו הלסת.
עם זאת, יש גם קווי דמיון בטכניקה ובפיגמנטים, מה שמצביע רבות על כך שהתמונה נעשתה על ידי מישהו שמכיר היטב את שיטת העבודה של ורמיר. ויסמן מספרת ל-The Art Newspaper ש'נערה עם חליל' הושפעה בבירור מציור אותנטי אחר של ורמיר, 'נערה עם הכובע האדום' (או ציור אבוד אחר עם קומפוזיציה דומה) - אבל לורמיר "לא היה חלק ישיר" בציור החליל, היא אומרת.
הנשים בשני הציורים בהחלט נראות דומות, וסביר להניח שהן מבוססות על אותה אישה. הדמויות, הן ב'נערה עם חליל' והן ב'נערה עם הכובע האדום', חולקות פנים ארוכות ודקות, עיניים חומות כהות, מבטים ממוקדים ושפתיים פשוקות מעט. זהותה של האישה נותרה בגדר תעלומה.
עם זאת, אף ציור אינו דיוקן. הם מה שההולנדים מכנים טרוניה(tronie): מחקר של ראש שעוצב על פי אדם אמיתי, אך נועד להתמקד בהבעה ובתלבושת שלהם.
'נערה עם הכובע האדום', שנמצאת אף היא באוסף של הגלריה הלאומית לאמנות, נערכה לחקירה מפורטת. הייחוס לורמיר אושר במלואו, אבל גם כאן הייתה הפתעה - הפעם על הסגנון וההגשה.
הצבעים העזים ב'נערה עם הכובע האדום' והאופן הנועז של יישום הצבע הובילו את צוות האנליסטים והחוקרים בוושינגטון להסיק שזה נעשה בשלב האחרון של הקריירה של ורמיר. כעת הוא מתוארך לסביבות 1669, שש שנים לפני מותו של האמן, ולא לתיארוך הקודם של 1666-67.
'נערה עם הכובע האדום' הופק בנקודת מפנה בקריירה של ורמיר, כאשר התנסה בטכניקות חדשות. הוא התחיל לעבוד עם קווים רחבים, יוצר את הבסיס ליצירת המשטח החלק האופייני שלו.
בדיקות מדעיות גם מאשרות ש'נערה עם הכובע האדום' צוירה על גבי דיוקן של גבר שהושלם חלקית. התמונה המקורית תיארה גבר עם כובע שחור רחב שוליים, שיער ארוך, צווארון לבן וגלימה גלית. זה היה לבוש סטנדרטי לאמצע המאה ה-17, וסיפק מעט רמזים לגבי המקצוע שלו - כך שזה יהיה אתגר לזהות אותו.
שני ציורי הוורמיר הגדולים ביותר של הגלריה הלאומית לאמנות נחקרו היטב לקראת התערוכה. 'אישה מחזיקה מאזניים' התחילה עם הקומפוזיציה משורטטת בצבע מונוכרומטי, מיושם במהירות במשיכות מכחול רחבות וצבע המשטח המעובד דק טופל אז בצורה שונה מאוד.
'אישה כותבת' חושפת את מידת הפרפקציוניזם של ורמיר. לדוגמה, הוא השתמש בארבעה פיגמנטים צהובים שונים בשרוול הז'קט של האישה. הוא גם התאים את פרטי הקומפוזיציה: הזווית של עט הנוצה נעשתה מעט יותר אנכית, כדי להציע כתיבה פעילה.
התערוכה כוללת גם שני זיופים מהמאה ה-20, The Lacemaker ו-The Smiling Girl, אשר יוחסו שניהם לורמיר כשנכנסו לאוסף הגלריה ב-1937 כחלק מהעזבון של אנדרו מלון.
כאשר שתי התמונות הופיעו לראשונה באמצע שנות ה-20, הן עוררו סנסציה, שכן זו הייתה התקופה שלאחר גילוי האמן מחדש שהתקבל כגאון. מוסחי דעת מ"קדחת ורמיר", היסטוריונים וסוחרי אמנות לא היו ביקורתיים בקבלת התגליות.
כעת מאמינים שהזייפן של שתי היצירות היה תיאודורוס ואן ויגארדן, משחזר הולנדי שנודע מאוחר יותר כמי שקנה ציורים ישנים בזול ו"שיפר" אותם למכירה חוזרת. הוא גם היה מקורבו של זייפן ורמיר הידוע לשמצה, האן ואן מיגרן.
בעקבות פרויקט המחקר של הגלריה הלאומית לאמנות, כל שלושת ציורי ורמיר האותנטיים ו'ילדה עם חליל' צפויים ללכת לרטרוספקטיבה גדולה ברייקסמוזיאום באמסטרדם (10 בפברואר-4 ביוני 2023), שנכון להיום מוגדרת כמופע ורמיר הגדול ביותר אי פעם.
Vermeer’s Secrets, 8 באוקטובר 2022-8 בינואר 2023, הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון הבירה.