במשך שנים לאחר מותו, אשתו של מריאן ס. מריאן, אנט, שמרה בעוז על עבודתו של האמן הפולני בסטודיו שלו במלון צ'לסי הנודע בניו יורק. הסטודיו של מריאן היה מכוסה, מהרצפה עד התקרה, בסידור מופתי של מסכות מאפריקה וחפצי אמנות מבית ילדותו. לצדם נתלו הציורים שלו: תיאורים מעוותים, דמויי קריקטורה, של דמויות מוזרות בולבוסיות, גופן מדמם, מקיא או נוטף מוגלה, מוצגים בצבעים שמנוניים ונסתרים. הסטודיו שלו נשאר כך במשך שנים, לא נגע ולא נראה על ידי העולם שבחוץ, צובר לאט אבק. כל בקשה של אוצרים לראות את ציוריו של בעלה המנוח נדחתה על ידי אנט.
מריאן מת מהתקף לב בגיל 50 ב-15 ביוני 1977 בזמן שעבד בסטודיו שלו, שאנט אשתו לידו. בחודשים שקדמו למותו, הוא סבל מהתמוטטות נפשית עצומה, מה שאילץ אותו לחיות זמן מה בטיפול פסיכיאטרי צמוד, לפעמים ללא יכולת לדבר.
הוא נולד ב-Pinkas Bursztyn ב-1927 לאברהם שינדל ו-Gitla Bursztyn, זוג יהודים שומרי מצוות ממעמד הפועלים מנובי סץ' שבדרום פולין. בשנת 1939 נתפסו פנקס, הוריו ושני אחיו על ידי המשטר הנאצי. הילד בן ה-12 נשלח לגטו ז'שוב, מזרחית לקרקוב, לפני שנאלץ לעלות על הרכבות שהובילו יהודים לאושוויץ. הוא הגיע למחנה המוות ב-1944, שם נפרד ממשפחתו.
מריאן בצילום בגלריה פרומקין בניו יורק ב-1969
פנקס היה אסיר מספר A17986. הוא הצליח לשרוד עד שהמחנה שוחרר על ידי כוחות בעלות הברית והיה היחיד ממשפחתו שלא נספה במהלך השואה.
לאחר תום המלחמה, ובהיותו במחנה פליטים, רגלו של פנקס נקטעה. ב-1947 נסע למה שתהפוך בקרוב לישראל, שם החל את מפעל חייו בלימודי אמנות בירושלים. תערוכת היחיד הראשונה של עבודתו התקיימה בעיר בשנת 1949. זמן קצר לאחר מכן, הוא השיל את השם איתו נולד, ושינה את שמו, באופן רשמי, למריאן ס. מריאן.
לאחר תקופה של חיים ועבודה בפריז, מריאן ואנט הגיעו לניו יורק ב-1962 על אניה בשם לאונרדו דה וינצ'י. שם, הוא הפך את מלון צ'לסי לביתו ולסטודיו שלו, עם פאטי סמית', רוברט מייפלתורפ ואנשי יצירה ניו יורקיים שונים בחדרים הסמוכים. שם, הוא ניסה להשלים עם טראומת עברו.
דמותו של מריאן בתיבה (1962)
באדיבות ונוס מעל מנהטן, ניו יורק
כעת, לאחר שנים של הגנה קפדנית, עבודתו של מריאן תחזור לארץ שסיפקה לו לראשונה מקלט עם פתיחת סקר גדול על יצירתו בשם 'שמי מריאן' במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה תיפתח בשחזור של מחקרו של מריאן, שהושג באמצעות תצלומים שצולמו בשנות ה-70 על ידי חבר. התערוכה היא הראשונה מחוץ לארה"ב שבחנה את חייו ויצירתו של מריאן, 45 שנים לאחר מותו.
היא תכלול ציורים, פסלים, רישומים וסרט, Ecce Homo. הסרט, שנוצר ב-1975 בסטודיו של מריאן, הוא היצירה הידועה היחידה של האמן במדיום. בו מזכיר מריאן בעדות בגוף ראשון את חוויותיו במחנות הכליאה הנאצים, כולל זיכרון שנאלץ לשכב בין גופות בזמן ששומר ירה ללא הבחנה לתוך קבוצת אסירים, והעמיד פני מת בתקווה להתחמק מגילוי.
הסרט נוצר לאחר תקופתו של מריאן בטיפול הפסיכיאטרי, כאשר מילא מאות מחברות בציורים ובכתיבה, כל אחת מהן ניסיון להבין את הכאב הבלתי נתפס של ילדותו. המסמכים מדגימים ניסיון להחפיץ את אישיותו שלו, תוך שהוא מתאר את עצמו כנער צעיר ומבודד. חלק מהמסמכים הללו יוצגו גם בתערוכה.
יש עניין מחודש בחיו וביצירתו של מריאן. תערוכה נודדת זו הופיעה לראשונה במוזיאון לאמנות עכשווית בצפון מיאמי בנובמבר 2021; זמן קצר לאחר מכן זכה עזבונו של האמן לייצוג מהסוחר הפריזאי כאמל מננור.
בעוד שגופתו של מריאן קבורה בבית הקברות במונפרנאס בפריז, ההתעניינות בעבודתו חיה מאוד.
• שמי מריאן, מוזיאון תל אביב לאמנות, 20 בדצמבר-29 באפריל 2023