'סזאן', טייט מודרן
עד 12 במרץ 2023
למרות שפול סזאן (1839-1906) בילה כמעט מחצית מחייו בפריז וסביבתה, ליבו תמיד נשאר בפרובנס. פעם הוא כתב על הסיבה : "זה מה שמחבר אותי לאדמת הילידים הישנה הזו, כל כך תוססת, כל כך מחמירה". תערוכה חדשה שנפתחה החודש ב"טייט מודרן" מדגישה את ההשראה שמצא בנופים סביב מקום הולדתו, אקס-אן-פרובנס.
נושאים פרובנסאליים חוזרים כל הזמן ביצירתו של סזאן: שטח בית המשפחה המכונה Jas de Bouffan; הסטודיו שלו במה שהיה אז בפאתי אקס ב-Les Lauves; המחצבה הנטושה של Bibemus עם תצורות הסלע הדרמטיות שלה; והכי חשוב, נופים מרוחקים של פסגת אבן הגיר של הר סנט-ויקטואר. התערוכה בלונדון כוללת השאלות בינלאומיות של שבעה ציורי שמן של סנט ויקטואר, ממוזיאונים בפריז, באזל, בולטימור, דטרויט, מיניאפוליס, פילדלפיה וושינגטון הבירה.
תערוכת סזאן ב"טייט מודרן" היא הגדולה ביותר של עבודותיו של האמן בבריטניה במשך יותר מרבע מאה, עם 65 ציורי שמן ו-17 עבודות על נייר. זאת בעקבות הצגתה ב"מכון לאמנות" של שיקגו, שם משכה אליה כ-190,000 מבקרים.
גילוי מפתיע אחד הוא שכמה מהעבודות היו פעם בבעלות אמנים אחרים. אספנים מוקדמים אלה כללו את קאילבוט, דגה, גוגן, מאטיס, מונה, פיקאסו ופיסארו. מונה, שהיו לו פעם 14 ציורי שמן של סזאן, אותו הוא תיאר כ"הגדול מכולנו". פיקאסו, שדיבר על סזאן במונחים דומים, קנה חלקת אדמה על מדרון סנט-ויקטואר כדי להיות קרוב יותר למה שאוצרת ה"טייט" נטליה סידלינה מכנה "אביו הרוחני".
גם היום נשאר סזאן "אמן של אמנים". על המשאילים ל"טייט" נמנה האקספרסיוניסט המופשט ג'ספר ג'ונס, המספק שלושה ציורי צבעי מים. כפי שהמנהלת של "טייט מודרן", פרנסס מוריס, מסבירה: "אמנים עמיתים היו הראשונים לזהות את הערך של גישתו האייקונית, ובאותה עת, הלא מתוחכמת לכאורה, לצבע, לטכניקה ולחומרים". היא מבטיחה שהתערוכה "תבקר ותחיה מחדש את המורשת של סזאן". (מרטין ביילי).
צילום מהתערוכה של פרנק אוברבך The Sitters בפיאנו נוביל
באדיבות Piano Nobile, צילום: דיוויד אוונס
פרנק אורבך: היושבים, Piano Nobile
עד ה-16 בדצמבר
תערוכה זו היא הסקירה הייעודית הראשונה של ראשי הדיוקנאות של הצייר הגרמני-בריטי פרנק אורבך וכוללת למעלה מ-40 ציורים ורישומים, החל משנת 1956 ועד 2020. התערוכה בוחנת את הקשר המיוחד בין אורבך ליושבותיו - הדוגמניות המשתתפות במפגשים שבועיים שהתקיימו מעל חודשים, שנים ועשרות שנים. אורבך אמר על ציוריו שהם צריכים לעמוד בשני קריטריונים: התמונה צריכה להראות חדשה וכנה וגם "לא מוכרת ומטורפת" וגם "בנאלית וברורה כמו הנושא". (סב סומרס).
הבית הקוסמי, החדר של נאן כסטודיו למגורים מחקריים
צילום מאת Marysia Lewandowska, באדיבות The Cosmic House
Marysiya Lewandowska: איך לעבור דרך דלת, הבית הקוסמי
עד 10 בספטמבר 2023
מיצב סאונד חדש של האמנית Marysiya Lewandowska ילווה את שיטוטי המבקרים בבית הקוסמי, ביתו לשעבר של צ'רלס ג'נקס, ההיסטוריון האדריכל והפרובוקטור הפוסט-מודרניסטי.
אם רעיונותיו, שנינותו וסגנון חוש ההומור של צ'ארלס מגולמים ומוטבעים בבית הרשום הזה (שנפתח כעת כמוזיאון), לבונדובסקה עשתה זאת למשימתה להחיות את קולה של מגי ג'נקס, אישה אדירה שהייתה פעילה בעיצוב הבית וששמה ממשיך להתקיים דרך מרכזי הטיפול בסרטן של מגי, שהקימה עם בעלה.
העבודה של לבנדובסקה, "איך עוברים דרך דלת", לובשת צורה של קטעי סאונד המפוזרים בחדרי הבית. האחת היא הקלטה של הרצאה משנת 1988, מתנתה של מגי ג'נק על גנים סיניים (תחום המחקר המומחה שלה). "זה גם נוצר", מוסיפה לבנדובסקה, "בשנה שבה אובחנה כחולה בסרטן". היצירה הזו מחלחלת לחדר האביב, חלק מהתוכנית של ג'נקס של בית שהוקם לפי עונות השנה, ומשקיף על הגן שמגי לקחה חלק בעיצובו.
העבודה היא תוצאה של שהות בת שנה בבית הקוסמי, שבה האמנית הטילה ספק בגבולות המקצועי, האישי, התרבותי והארכיוני, ובמתחים בין כל אלה, בהקמת בית חדש שהוא גם מוסד ציבורי. העבודה משולבת בתוך הנוהג של לבנדובסקה לחפור בארכיונים מוסדיים כדי לשחזר קולות ותרומות של נשים. אלה כוללים את הפרויקט שלה, The Women's Audio Archive, ואת עבודתה בביתן V&A לאמנויות שימושיות בביאנלה בוונציה ב-2019 (It's About Time), שם השתמשה בקולות בדיוניים כדי להתמקד בהיעדרן של נשים בתולדות האמנות.
"על ידי הצבת הקול במרכז הפרויקט, הבית יפעל כמו כלי מחומם היטב, המאיץ את המעבר האחרון שלו מבית לשעבר למעמד המוזיאון הנוכחי שלו", אומרת לבנדובסקה. "לעולם אי אפשר לטעות בקול כאחר. הוא שייך לעד לאדם וקורא לבעליו להתקיים." (אדוין היטקוט).
מטעה כמו תחרה (2022) של אנג' סמית'
צילום: אלכס דלפן, באדיבות The Perimeter
Anj Smith: Where the Mountain Hare has Lain, The Perimeter
עד ה-17 בדצמבר
התערוכה מציגה עבודות חדשות כמו גם יצירות מהאוסף של אלכסנדר פטלס, ומציינת את הצגת היחיד הראשונה של עבודתה של אנג' סמית' בלונדון מאז 2015. הרעיון של התערוכה היה, אומרת סמית', קונטרה ל"קצב הצריכה המהיר". התערוכה, המורכבת ממבחר מצומצם של שמונה ציורים ושני תחריטים, אמורה לאפשר לצופים מרחב להאט את הקצב ולהרהר בדימויי העולם האחר של הציירת הבריטית. הגלריה גם הזמינה את המעצב המרחבי רוברט סטורי ליצור נוף מדיטטיבי לציוריה המורכבים של סמית' ולאפשר למבקרים רגע של טבילה מוחלטת אל היקום של האמנית. (סב סומרס).
ילדה בשמלה ירוקה (1954) של לוסיאן פרויד
© ארכיון לוסיאן פרויד. כל הזכויות שמורות 2022 / Bridgeman Images
לוסיאן פרויד: פרספקטיבות חדשות, הגלריה הלאומית
עד 22 בינואר 2022
כמה זה יותר מדי? זו השאלה העומדת בפני הגלריה הלאומית כשהיא משיקה החודש את התערוכה שוברת הקופות שלה 'לוסיאן פרויד' (1922-2011), המתוכננת לציון מאה שנה להולדתו של הצייר. פרויד, ללא ספק, נמצא בכל מקום; במהלך שני העשורים האחרונים, היו כמעט תריסר תערוכות של עבודתו בלונדון לבדה, כולל סקרים מרכזיים ב"גלריה הלאומית לפורטרטים" ב-2012 ובאקדמיה המלכותית לאמנויות ב-2019. בשנה שעברה, הוצג פרויד ב"טייט ליברפול" ובעוד כמה תערוכות קטנות יותר, שהוצגו במקביל לתערוכות של "הגלריה הלאומית".
דניאל פ. הרמן מ"הגלריה הלאומית", שאצר את התערוכה 'לוסיאן פרויד: "פרספקטיבות חדשות", אומר שהגלריה מסוגלת להביא משהו חדש. "הפופולריות שלו מדברת על איכות העבודה שלו, אנשים אוהבים לראות אותה ויש הרבה מה לראות. אבל אני גם מרגיש שהרבה תערוכות מציגות דרכי חשיבה על פרויד, שנעשו בעבר. עכשיו זה זמן מצוין לשקול מחדש את פרויד. זה מה שאנחנו מנסים לעשות ומה, שלמען האמת, יש לנו מזל שאנחנו יכולים לעשות זאת כמוסד".
הגישה של הרמן היא למקם מחדש דמות מרכזית. "אמנים צעירים יותר מתעניינים בעבודתו כרגע", הוא אומר. "יש התעוררות אמיתית בפיגורציה, מה היא עושה, איך היא מעבירה מסרים ומה היא יכולה לעשות. כל השאלות הללו מצטלבות עם פרויד".
אז מה החשיבה החדשה הזו? הרמן אומר שהוא מעריץ "עד כמה פרויד מחויב לפרקטיקה של ציור", ש"בא עם מידה מסוימת של רדיקליות". הוא ממשיך: "העבודה דורשת ומתגמלת הסתכלות רדיקלית. אתה לומד הרבה כשאתה מנסה להבין איך כל ציור פועל". המחויבות של פרויד לבשר ולעירום היא חלק מרכזי בה. "זה על האמת. לא באמצעות אמת מידה פשוטה, פוטוריאליזם כביכול, אלא אמיתות - מהי האמת של אדם? פרויד עושה את האנלוגיה: החיים הם צבע, בשר הוא צבע, צבע הוא בשר".
האם התערוכה הזו היא המילה האחרונה על פרויד? הרמן מקווה שלא. "פרויד הוא אחד האמנים הפיגורטיביים הטובים בעולם וראוי שיסתכלו עליו מחדש", הוא אומר. "כשאנשים מקבלים הזדמנות להעריך מחדש מהו פרויד, אני מקווה שזה יאפשר הרבה תערוכות חדשות, שאלות חדשות ורעיונות חדשים בעתיד." (אנדרו פולבר).
'Is My Living In Vain' של Ufuoma Essi (2022)
באדיבות האמן
Ufuoma Essi: האם חיי לשווא, Gasworks
עד ה-18 בדצמבר
Gasworks מציגה סדרת סרטים חדשה מאת הקולנוען והאמן Ufuoma Essi הלונדוני. Is My Living in Vain הופק באמצעות קטעי ארכיון שנלקחו מקלטות VHS וקטעי יוטיוב בשילוב עם קטעי סרטי 16 מ"מ ונוף קולי של היסטוריה בעל פה. הסרט הוא מדיטציה על ההיסטוריה המתמשכת והפוטנציאל האמנציפטורי של הכנסייה השחורה כמרחב של שייכות, אישור וארגון קהילתי, עם התמקדות בקהילות במערב פילדלפיה ובדרום לונדון. (סב סומרס).
הערסל (1913-14) The Courtauld, לונדון של הלן סונדרס
(Samuel Courtauld Trust) © העיזבון של הלן סונדרס
הלן סונדרס: Modernist Rebel, גלריית קורטולד
14 באוקטובר עד 29 בינואר 2023
הדמות הזוויתית בקומפוזיציה וורטיקיסטית (שחור וחאקי) (בסביבות 1915) מאת הלן סונדרס פורצת מתוך קנה אקדח. בניגוד לכמה מהדוגמאות של וורטיקיזם שלפני המלחמה - תפיסה בריטית קצרת מועד אך נפיצה על קוביזם ופוטוריזם - נראה שהיא מעוררת את המחיר האנושי של לוחמה ממוכנת במקום להאדיר אותה.
סונדרס הייתה אחת משתי הנשים היחידות בקבוצת Vorticist לצד תריסר אמנים גברים, כולל מייסדה ווינדהאם לואיס, ג'ייקוב אפשטיין והנרי גאודיאר-בז'סקה. התפוקה העיקרית של התנועה הייתה שתי תערוכות קבוצתיות- אחת בלונדון והשנייה בניו יורק- ושני גיליונות של המגזין, Blast.
סונדרס נכללה בשתי התערוכות ועבודתה וכתיבתה הוצגו במהדורה השנייה של המגזין, אותו הפיצה מביתה בצ'לסי הלונדונית.
המערבולת התפוגגה כאשר הקטל של מלחמת העולם הראשונה הפך למציאות. הרומנטיקה של המיכון נסוגה ורבים מחבריה גויסו למאמץ המלחמתי, כולל סונדרס עצמה בתפקיד משרדי, ובמיוחד גאודיאר-בז'סקה, שכתב יצירה מהשוחות, למהדורה השנייה של הפיצוץ, זמן קצר לפני שנהרג.
סונדרס, שנולדה ב-1885, למשפחה אמידה באילינג, למדה אמנות בסלייד ובבית הספר המרכזי לאמנויות ומלאכות, והציגה לצד אמנים מקבוצת בלומסברי, ביניהם רוג'ר פריי, דאנקן גרנט וונסה בל.
למרות שסונדרס המשיכה ליצור לאחר המלחמה, היא לקחה צעד אחורה מעולם האמנות בסוג של "בידוד שכפתה על עצמה", לדברי צאצאה, בריג'יד פפין, "בדחיית קבוצות מקצועיות". היא המשיכה לעשות עבודה, אבל בסגנון שחזר אל הפוסט-אימפרסיוניסטים שהעריכה, בהם במיוחד פול סזאן. האמן הצרפתי הזה צייר כמה נופים סביב ל'אסטק, בדרום צרפת, וארבעה ציורים בצבעי מים משנות ה-20 , שנעשו כשסונדרס ביקרה בכפר, נמצאים בתערוכה, כולל ציור גיאומטרי של ביתו של סזאן.
18 העבודות בתערוכה הקטנה הזו נשארו במשפחתה של סונדרס לאחר מותה ב-1963 לפני שנתרמו על ידי פפין לקורטאול ב-2016. היו מעט תערוכות של עבודתה של האמנית מאז סוף מלחמת העולם הראשונה. אבל לאחרונה יש בה עניין מחודש, ועבודתה נכללה בשתי תערוכות קבוצתיות: '"שים רדיקליות" ב"גלריה פלאנט האוס של צ'יצ'סטר" (לצד שותפתה לוורטיקיסטית, ג'סיקה דיסמורר) ב-2019; ובשנה שעברה "נשים בהפשטה" במרכז פומפידו בפריז. (חוסה דה סילבה).
British Museum © The Trustees of the British Museum
'הירוגליפים': חשיפת מצרים העתיקה, המוזיאון הבריטי
13 באוקטובר עד 19 בפברואר 2023
תערוכה גדולה שנפתחת בימים אלו ב"מוזיאון הבריטי" מציעה סיפור על שלל, יריבות מלומדים מרה, סקס וקסמים. ל"הירוגליפים: חשיפת מצרים העתיקה" יש את אבן הרוזטה, אחד מחפצי המוזיאון המפורסמים בעולם, והיא חוקרת את המרוץ בין החוקר הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון והפוליאמט האנגלי, תומס יאנג, לפענוח הסמלים העתיקים שלה. בינתיים, המשמרים יעבדו במהלך התערוכה על סרקופג "האגן הקסום", שהאמינו במשך מאות שנים שהוא אמבט קסם המרפא את כאבי האהבה ושהבריטים במצרים בנו מאוחר יותר במקום בו הוא נמצא בית חולים למחלות מין.
התערוכה תכלול השאלות ממוזיאונים בינלאומיים ומוסדות מדעיים רבים, אך אף אחד מהם לא ממצרים. שר העתיקות המצרי לשעבר, זאהי חוואס, השתמש בתערוכה כהזדמנות לדרוש את החזרת אבן הרוזטה; הסיפור שלה עדיין לא נגמר. (מייב קנדי).